<h1>שיטה קדמונית</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית בשלש דרכים, פי' נקנית לבעלה ואסורה לכל אדם בשלש דרכים, וקונה את עצמה מרשות הבעל ומותרת לכל אדם בשתי דרכים.
נקנת בכסף בשטר ובביאה. הא דאקדמינהו כסף ושטר לביאה איכא למימר משום דדמיאן להדדי שהרי קנינן מרובה. אי נמי סדרא דקרא נקט, דאקדמיה קרא דכתיב [דברים כ"ד א'] כי יקח איש אשה ובעלה, ויקח היני כסף כדגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון, והא דתנא שטר בתר כסף משום דקנינו מרובה ככסף. וגט דאקדמיה למיתת הבעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה, דכתיב [שם] ספר כריתות ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.
ב"ש אומ' בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה. וא"ת קדושי כסף מהיכא נפקי מדגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף השדה, [בראשית כ"ג י"ג] דילמא בכסף ממש מקדשין אבל בשוה כסף לא, דכי תימא שוה [כסף] בכלל כסף, ליתא דהא דרשינן גבי עבד כנעני [לק' ט"ז ע"א] ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף, ואמרי' נמי גבי נזקין [ב"ק ז' ע"א] ישיב לבעליו לרבות שוה [כסף] ככסף, אלמא מדאיצטריך קרא לרבויי שוה כסף ככסף ש"מ דשוה כסף לאו בכלל כסף הוא. ויש לתרץ דכל מקום שא' כסף גבי קנין שוה כסף בכלל, וגבי גרעון כסף דעבד דבעל כרחו דרבו הוא אצטריך לרבויי שוה כסף דסד"א דכיון דבעל כרחו דרבו הוא דוקא כסף יתן לו אבל שוה כסף לא קמ"ל ואפי' סובין, וגבי נזקין נמי סד"א דכיון דכתיב [שמות כ"ב ד'] מיטב שדהו ישלם דוקא כסף אבל שוה כסף לא קמ"ל, אבל הכא גבי קדושין דלאו בעל כרחו דאיש ואשה הוא ודאי שוה בכלל כסף לפי שהכל הוא שוה פרוטה.
וכמה היא פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי. והא דבעי כמה היא פרוטה ולא בעי כמה הוא איסר האיטלקי וכמה הוא דינר, משום שהאיסר והדינר היה מטבע הנכר במקומן אבל פרוטה שהיא של נחשת והיה מטבע קטן קא שאיל כמה שוויה.
והיבמה נקנית בביאה וכו'. וא"ת אמאי לא קתני והיבמה נקנית בדרך אחד וכסדרא דרישא, כך הקשה הרב ר' אברהם אב ב"ד. ותירץ הרמב"ן נ"ר דסופא אסדרא דרישא קאי והכי קאמר מאותן שלשה דרכים שהאשה נקנית בהן דהינו כסף שטר וביאה היבמה נקנית באחד מהן ומאי היא ביאה, ועבד עברי נקנה בשתים מהן והינו בכסף ובשטר. והא דלא קתני בסופינהו דרכים דהא הנהו לא קימי אדרכים דרישא, דאלו ביבמה קתני וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם ובעבד עברי תני וקונה את עצמו בשנים וכו', אלא דאידי דלא תנא ברישא דרכים לא תננהו בסופא. וא"ת גבי עבד כנעני אמאי לא קתני נקנה בשלש דרכים, וכי תימא ארישא קאי ליתה דהא תנא תני חזקה מה שאין כן באשה. ויש לתרץ דאי תנא שלש דרכים הוה אמינא דוקא בהני תלת הוא דנקנה הא באחריני [לא] השתא דלא תני ביה מנינא מרבינן ביה בגמ' שהוא נקנה במשיכה ובחליפין.
גמ'. וכסף מנא לן שהאשה נקנית בהא גמר קיחה קיחה משדה עפרון וכו'. וא"ת אם כן דלישנא דקרא נקט לימא האשה נקחת והוא לישנא דקרא טפי. ויש לתרץ דמשום סופא לא שיך ביה לשון קיחה נקט נקנית.
<h2>דף ב:</h2>
ומקשה ולתני הכא האיש קונה אמאי תנא האשה נקנית. ומשני אידי דקא בעי למתנא סופא בדידה תנא רישא נמי בדידה. א"ת כיון דאיהו דייק לה לכלה מתניתין אמאי לא דייק לה בסדרא ולקדמה להך קושיא לההיא דמאי שנא הכא דתני האשה נקנית וכו'. ויש לתרץ דאי אקדמה להך הוה מתרץ ליה אידי דתני רישא וכו' הלכך מתרץ לההיא דנקנית דאידי דבסופא לא שיך ביה לשון קדושין לא תני ליה ברישא. ואינו מחוור וכי לרבויי הויי ופירוקי הוא דלא אקשי ליה ברישא, אדרבא כי היכי דליתרצה לההיא דנקנית הוה ליה לאקדמה. ויש לתרץ דהך קושיא לאו קושיא היא אלא כי היכי דלשני ליה דהאשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא הוא דאקשי לה.
ואי בעית אימא אי תנא גבי קדושין האיש קונה הוה אמינא וכו'. ואם תאמר אם כן דהאשה נקנית משמע מדעתה אין בעל כרחה לא אמאי תנא היבמה נקנית דמשמע מדעתה אין בעל כרחה לא, שהרי יבמה נקנית אפי' בעל כרחה כדאיתא התם [יבמות נ"ג ע"ב]. ויש לתרץ דהכי קאמר דאי תנא האיש קונה הוה אמינא אפי' בעל כרחה, דהאיש קונה משמע לעולם בעל כרחה, תנא האשה נקנית דמשמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת ואמרינן מדעתה אין בעל כרחה לא. אי נמי יש לתרץ דהאי תירוץ לאו משום קונה ונקנית, דקונה ונקנית משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, אלא משום האיש והאשה, דכדאמ' האיש קונה משמע דהכל תלוי בו וכיון דדעתו דידיה הוא בין מדעתה דידה בין בעל כרחה מקודשת, אבל השתא דתנא האשה נקנית משמע דבה תלוי הענין ומדעתה מקודשת בעל כרחה לא. וא"ת אם כן אמאי נקט ביבמה נקנית דמשמע דהדבר תלוי בה ומדעתה אין בעל כרחה לא. ויש לתרץ דטעמא משום דאף היבם קונה לא שיך ביה משום דיבם אפי' שלא מדעתו קונה כדתנן [יבמות נ"ג ע"ב] אפי' שניהם אנוסין קנאה משום הכי קתני נקנית ממילא שלא מדעת שניהם.
אי הכי קשו קראי אהדדי וקשיאן מתניאתא להדדי, כלומר אי אמרת בשלמא דהדרך שיך בין בלשון זכר בין בלשון נקבה ולא קפידי קראי ומתניאתא ניחא אלא אי אמרת דדרך לשון נקבה דוקא הוא ומשום הכי שני תנא בלישניה ותנא שלש ולא אמר שלשה קשיאן קראי אהדדי ומתניאתא אהדדי. ומשני משום דדרכו של איש לעשות מלחמה וכו'. וליכא לאקשויי הכא מההוא דכתיב [שופטים י"ח] נכח י"י דרככם אשר תלכו בה, דהכא לא קאמר דדרך לשון זכר אלא היכא שהענין מדבר במידי דעבד אנשים אבל ההוא דשיך בין אנשים בין אאנשים נקט לשון נקבה, ולא קפידי.
דרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק, שהאיש אם זב מחמת שבעה דברים האמורים שם דהינו אכילה שתיה קפיצה טהור, אבל אשה דכל היכא דאית לה דם נדות היא טמאה לא שיך בה לשון בדיקה, תני ליה בלשון זכר.
והא דתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ליתני דברים. ומוקי להו התם להני שלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית. ופרש"י ז"ל שערלה ורבעי ושביעית נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן. והקשו עליו אם כן דמצות שנוהגות בו כאילן קתני ניתני בחמשה דרכים ושכחה ופאה בכלל, ואם אין נוהגין כירק ליתני ולירק בשלשה דרכים. וזו אינה קושיא דאי מחייב אתרוג בשכחה ופיאה לאו דומיא דאילן הוא דהא איכא ירק נמי ששכחה ופיאה נוהגין בו כגון מלבנות בצלים שהכניסן לקיום, ואי אין חיב בשכחה ופיאה לאו דומיא דירק דהא איכא נמי אילן שאינו חיב בשכחה ופיאה כגון תאנה שאין פירותיה מתבשלין ביחד. ויש מפרשין דהכי קאמר אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים לערלה ולרבעי ולשביעית, וכשם דבשאר אילנות אזלינן בתר חנטה להני תלת שהנוטע אילן שלשים יום קודם שבט עלתה לו שנה ובשני שנים אחרים מותר משום ערלה, ולרבעי שאותה שנה רביעית נמי הפירות אסורין דכתי' [ויקרא י"ט כ"ה] קדש הלולים לי"י, לא אמרינן דכיון שעבר ראש השנה של שנה רביעית יהו מותרין אלא אסורין עד שבט הבא משום שהוא שעת חנטתו, ולשביעית שהרי שנת השמטה הפירות הפקר ואין בהן רשות לבעלים להכניסם לבית אלא הם הפקר עד שבט הבא והכי נמי להני תלת אזלינן באתרוג בתר חנטה.
<h2>דף ג.</h2>
ולירק שוה בדרך אחד. פי' דבשעת לקיטתו עישורו, והלוקט ירק קודם ראש השנה וירק לאחר ר"ה אין מעשרין מזה על זה משום דהוה ליה מחדש על הישן. וטעמא משום דירק גדל על כל מים דמשעת זריעה עד שעת לקיטה בעי מים, הלכך לא היה כלו גדל במים אחד וזה גדל במים זה וזה גדל במים אחר, הלכך כל מקום שאין לקיטתן ביחד אין מעשרין מזה על זה. וכן לאתרוג בשעת לקיטתו עישורו לפי (שאינו) [ש]גדל על כל מים כירק דהא [ד]אזלינן באילן בתר חנטה משום דקים להו לרבנן שאילן כיון שיש לו מים בשעת חנטה שוב אינו צריך מים דבאותו מים הוא גדל ועושה פירות, אבל [אתרוג] אינו כן דעד שעת לקיטה הוא צריך מים.
והא דתנן כוי יש בו דרכים שוין לבהמה ויש בו דרכים שוין לחיה ויש בו דרכים שוין לבהמה ולחיה, שטעון שחיטה כבהמה וחיה, ויש בו דרכים שאינן שוין לא לבהמה ולא לחיה, פרש"י ז"ל שאסור להרביעו עם חיה ובהמה כדאמרי' בעלמא [בכורים ספ"ב] הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב את הכוי. ואע"פ שכל ה[בהמו]ת והחיות המותרות לנו אינן אלא אותן המפורשות בתורה וכוי הוא או מין חיה או מין בהמה אפי' הכי אסור להרביעו עם בהמה וחיה.
לתני דברים. אלא כל היכא דאיכא פלוגתא, פי' דקתני חלוק בדבריו בדרך זו דומה לזה ובדרך זו אינו דומה, תני דרכים כל היכא דליכא פלוגתא תני דברים. פרש"י ז"ל כל היכא דאיכא פלוגתא כגון מתניתין בשלשה למעוטי חופה דלא קניא ודזב דאתא למעוטי דוקא בהני שבע הוא דהוו אונס אבל באחריני לא הוי אונס. וזה אינו נראה משום דעד כאן לא אמרי' דהוי פלוגתא אלא היכא דקתני שוו אבל היכא דלא קתני שוו ליכא פלוגתא, והכי קאמר כל היכא דאיכא פלוגתא כגון מתני' דאתרוג ודכוי ודגיטי נשים דקתני בהו שוו וכל דליכא פלוגתא תני דברים. וא"ת אי הכי קשיא מתני' דזב ומתני' דבשלש דליכא פלוגתא אמאי תנא דרכים. ויש לתרץ דהא איתרצה בההיא דר' שמעון דאמר דמשום הכי נקט דרכים במתני' משום דדרך ארץ דדרכו לחזר על אשה וכו', וההיא דזב משום הכי נקט דרכים משום דדרכה דמיכלא יתירא לאיתויי לידי זיבה ודרכה דמשתיא יתירא לאיתויי לידי זיבה.
מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסופא למעוטי מאי מנינא דרישא למעוטי חופה. פי' דכיון דאמ' במתני' האשה נקנית בשלש דרכים משמע דוקא בהני תלת הוא דנקנית יצתה חופה שאין האשה נקנית בה.
ולרב הונא [דאמר] חופה קונה מקל וחומר למעוטי מאי למעוטי חליפין. פי' שהאשה אינה נקנית בהם, וחליפין פי' קנין בסודר. סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון וכו', ואימא הכי נמי דאשה מקניא בחליפין, ומשני חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, וכדאמרי' בעלמא [ב"מ מ"ז ע"א] קונין בכלי ואעפ"י שאין בו שוה פרוטה.
<h2>דף ג:</h2>
ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. פרש"י ז"ל משום דגנאי הוא לה. והקשו לו אם כן משמע דדוקא בחליפין שאין בהן שוה פרוטה הוא דלא מקניא נפשה משום גנאי הא חליפין שיש בהן שוה פרוטה ודאי מקניא, והא ליתא, דחליפין אפי' שווים כאיסר אין קונין בהן. משום הכי פירש הראב"ד ז"ל סד"א דכיון דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין סד"א דחליפין קונין מתורת כסף אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל, ומקשה ואימא הכי נמי [פירוש] מכיון דחליפין קונין מתורת כסף אימא דהאשה נקנית בהן, ומשני חליפין איתנהו בפמש"פ, פי' חליפין אינן קונין מתורת כסף כדאמרת, שאינן קונין אלא מתורת כלי, תדע שהרי קונין בפמש"פ ואשה בפמש"פ לא מקניא, פי' שהאשה נקנית מתורת כסף, תדע שהרי אינה נקנית בפמש"פ, וכיון שכן דחליפין אינן קונין מתורת כסף אלא מותרת כלי אפי' היו יתר על שוה פרוטה לא מקניא בהו אשה.
כסף מנא לן. פי' שהאשה נקנית בכסף דהא במתני' קתני ליה בשלש דרכים שהאשה נקנית בהן, ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה, פי' שיש לו בה כח להכניסה לחופה אפי' בעל כרחה ולקדשה בכסף בשטר ובביאה מנא לן דמקניא בכסף וכסף דאבוה הוי. אמר רב יהודה אמר קרא ויצאה והיתה. דכתיב גבי אמה העבריה ואם שלש אלה לא יעשה לה, כגון שלא יעדה לא לו ולא לבנו, ויצאה חנם אין כסף ומדאצטריך למכתב אין כסף ש"מ לרבות הוא דאתא והכי קאמ' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי נינהו אביה, ש"מ שהאשה מקדשה בכסף וכסף דאביה הוי.
השתא אביה מקבל קדושי דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, והכא מירי אפי' [בנערה] שאביה יש לו רשות בה למסרה לקדושין דהא גבי קרא דאת בתי וכו' כתיב ביה ואם אמת היה הדבר לא נמצאו בתולים לנערה וסקלוה, ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה אינה בסקילה אלא בחנק, אלא ודאי בנערה עסיקינן. ואימא הני מילי דאביה מקבל קדושי בתו וקדושין דאביה הן בקטנה דלית לה יד, פי' אין לה יד לזכות לפיכך אינה יכולה לקדש עצמה בלי רשות אביה, אבל נערה דאית לה יד, פי' שאף היא יש לה רשות לקדש עצמה בלי רשות אביה. והוא הדין שכשהיא נערה אביה יכול לקדשה, דלאו למימרא דהכי קאמר אבל נערה דאית לה יד שיש לה רשות לקדש את עצמה היא בלבד אבל אביה לא, דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה בנערה קא מיירי.
אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. ואסיקנא ההוא בהפרת נדרים הוא דכתוב. ומקשה ונילף מינה. פי' ונימא דכי היכי דקיימא ברשות אביה לענין הפרת נדרים הכי נמי אמרינן דכסף קדושין ברשות אביה שיהיה שלו. לא היא משום דכסף קדושין הוא ממון והפרת נדרים הוא איסור וממונא מאיסורא לא ילפינן. וכי תימא ניליף כסף קדושין שיהא של אביה מקנס, דכשם שקנס הוא של אביה אף כסף קדושין יהא שלו, ממונא מקנסא לא ילפי', משום דהוה ליה קנסא חדוש שכל אשה בת ישראל בין חשובה בין פחותה אונסה משלם מאה כסף ומפתה אותה משלם לאביה חמשים כסף, וממונא מקנסא לא ילפי'.
ונילף מבשת ופגם, וכשם שבשת ופגם הוא של אביה אף כסף קדושין הם של אביה. שאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא. וזה אינו נראה משום דבשת ופגם שהוא של אביה מהיכא נפקא מקדושין דהא אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכיון דעד כאן לא נפקא לן כסף קדושין בשת ופגם מנא לן. משום הכי פי' הראב"ד ז"ל דכולה אמעשה ידיה קאי, והכי קאמר אפי' תימא דקרא דבנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב אמאי איצטריך למכתב וכי ימכור איש את בתו לאמה ודרשינן מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה, ניליף מינה, וכן ניליף מקנסא, וניליף מבשת ופגם, פי' נילף שמעשה ידיה לאביה מבשת ופגם דגמרינן מקדושין מה להלן לאביה אף כאן לאביה, שאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא. אי נמי יש לפרש דאכסף דקדושין קאי ולרווחא דמילתא משני ליה, והכי קאמ' דאפי' תמצא לומר דבשת ופגם לא ילפינן ליה מקדושין אלא ממקום אחר, לא ילפינן מיניה כסף קדושין דשאני בשת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא. ורש"י ז"ל גריס שאני בשת ופגם דאביה נמי שייך ביה, פי' דין הוא שיהא של אביה דהא איהו נמי שיך למעבד לה בשת ופגם דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.
<h2>דף ד.</h2>
אלא מסתברא דכי קא ממעט קרא יציאה דכותה קא ממעט. פי' לעולם אימא לך דכסף קדושין דהוי דאב נפקא לן מויצאה חנם אין כסף, ואמרינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אביה, וכי תימא ואימא לדידה ואמרינן אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת אבל כסף דידה הוי, מסתברא דכי קא ממעט קרא יציאה דכותה קא ממעט ואמרינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר.
אין לי [אלא] זרע זרעה כשר זרע זרעה פסול מנין. דוקא זרע זרעה פסול הוא דקא בעי מנין, והיכי דמי, כגון שבנה או בתה של בת כהן היה להם בן ממזר, אבל זרעה פסול לא קא בעי דפשיטא דאסורה לאכול בתרומה ואפי' לא היה אליה בן מאותו נתין או ממזר שהיתה נבעלת ממנו משום דכל בת כהן שנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה.
לזרע זרעה כשר לא איצטריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים. ואם תאמר וכי כל מקום שנא' בן בן הבן במשמע, והא אמרינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קט"ו ע"א] ואיש כי ימות ובן אין לו, אין לי אלא בן בן הבן בן הבת בת הבן בת הבת מניין ת"ל ובין אין לו עיין עליו, ואי בני בנים הרי הן כבנים למאי איצטריך ריבויא. ויש לתרץ דשאני הכא דכתיב וזרע אין לה וכל יוצאי ירכו קרויין זרע, הלכך בני בנים הרי הן כבנים, אבל התם דלא כתיב ביה זרע איצטריך קרא לרבויי בני בנים.
ואיצטריך למכתב כסף קדושין לאביה דאי כתב רחמנא מעשה ידיה לאביה הני מילי מעשה ידיה דקא מיתזנא מיניה. פרש"י משום שדעתו עליהם הלכך הם [שלו] אבל קדושין דלא מיתזנא מיניה ואין דעתו עליהם אימא דידה הוו צריכה. ורשב"א נ"ר פי' משום דקא מתזנא מיניה פי' שבעת עשייתן היתה ניזונת ממנו שאם לא היתה אותה אכילה לא עלתה בידה מעשה אבל קדושין דמעלמא קא אתו ולא מתזנא מיניה אימא דידה הוו צריכא.
גופה ויצאה חנם אלו ימי בגרות. פי' שאמה העבריה יוצאה בבגרות. אין כסף אלו ימי נערות. ומקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות. שהרי כל אשה כשהיא בת י"ב שנים נקראת קטנה, עד י"ב שנים וחצי נקראת נערה אותן ששה חדשים בלבד, מכאן ואילך נקראת בוגרת כדקימא לן [לקמ' ע"ט ע"א] אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. הלכך לכתוב רחמנא נערות שהאמה יוצאה בנערות ולא בעי בגרות, פי' דכיון שיוצאה בנערות לעולם לא תבא לצאת בבגרות.
אמר רבא לא נצרכא אלא לבגר דאילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. פי' לעולם אימא לך דבא בגרות ולמד על נערות, מידי דהוה אתושב ושכיר, וכי תימא שאני התם דתרי גופי נינהו אבל הכא חד גופא הוא, לא היא דהא איכא אשה שיש לה בגרות ואין לה נערות ומאי היא אילונית, שהרי האשה בת י"ב שנים נקראת קטנה, עד י"ב שנים וחצי נקראת נערה, ובלבד שתהא מביאה סימנים, אבל היכא דלא הביאה סימני נערות אע"פ שיש לה סימני אילונית עדיין אין קורין אותה אילונית אלא גדלה והולכת עד עשרים ובשנת עשרים אם מביאה סימני נערות עד כאן נקראת קטנה ומכאן ואילך נקראת נערה עד ששה חדשים מכאן ואילך נקראת בוגרת. אבל אם אינה מביאה סימנין שנת עשרים ויש לה סימני אילונית זו היא אילונית גמורה ועד כאן נקראת קטנה מכאן ואילך נקראת בוגרת. והרי זו אין לה אלא קטנות ובגרות, סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. והקשה הראב"ד ז"ל האך מכירה היכי דמיא אילימא בשמכרה בעוד שהיא קטנה הלכך היאך עומדת עם האדון עד עשרים שנה והלא כבר יוצאה בשש. ומשני דהכא במאי עסקינן בשמכרה בת שש עשרה שנה וקודם שישלמו שש שנים היתה בוגרת וקמ"ל קרא שיוצאה בבגרות ואינה עומדת עד שש שנים. ועוד הקשה ולרב דאמר [יבמות פ' ע"א] שכשהיא בוגרת נעשית גדולה למפרע היכי דמיא הך, דאי בשש עשרה מקח טעות הוא ולא חלה עלה שם מכירה ולא שם יציאה. ותירץ הרמב"ן נ"ר דהכא במאי עסיקינן בשמכרה בעוד שהיא קטנה תוך י"ב שנים ועומדת עמו שש שנים ויוצאה בשש וגדלה עד עשרים שנה שהיא בוגרת וכיון שהיא בוגרת איגלי מילתא למפרע שמי"ב שנים ואילך היתה גדולה ומה שעשתה עמו עשתה שלא כדין וחייב להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר מן הדין.
ורב אשי אמר לא נצרכה אלא לעיקר זבינה דאילונית, פי' הא דכתב רחמנא לשון יציאה לא נצרכה אלא לאשמועינן שחלה עליו שם מכירה דכיון דקרא איצטריך למכתב שתצא מעבדות ש"מ שחלה עליה שם מכירה ושפחות, סד"א דמתיא סימני נערות הוו זביניה זבינא דלא מתיא סימני נערות לא הוו זביניה זבינא קמ"ל.
<h2>דף ד:</h2>
ותנא מיתי לה מהכא, פי' מיתי מהכא שהאשה נקנית בכסף, דתניא כי יקח איש אשה אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני מה להלן בכסף אף כאן בכסף. והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף זו, דהינו שאר נשים, שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף. וא"ת מאי קל וחומר וכי האי שאין אמה העבריה נקנית בביאה משום קולא דביאה הוא אלא טעמא משום דאינה נקנית לשום אישות אלא לשום שפחות. ויש לתרץ דאין הכי נמי דהוה מצי לאקשויי ליה הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה ואקשי לה לרווחא דמילתא, והכי קאמר אפי' תימא שהק"ו הוא כדין יבמה תוכיח שנקנית בביאה ואינה נקנית בכסף.
ומשני מה ליבמה שכן אינה נקנית בשטר תאמר בזו שנקנית בשטר. וא"ת מאי ראיה מ"מ נהי נמי שאינה נקנית בשטר מ"מ אינה נקנית בכסף. ויש לתרץ דה"ק דהא דיבמה דאינה נקנית בכסף לאו משום קולא דכסף הוא שהרי ג"כ אינה נקנית בשטר וודאי שטר קונה בכל מקום אלא טעמא משום שיבמה אינה צריכא קנייה כתחלה שהרי זקוקה ועומדת ליבם ולא מיחסרה אלא נשואין דהיינו חופה, וביאה הרי כחופה, תאמר בזו שנקנית בשטר וכיון שהיא נקנית בשטר ש"מ שהיא צריכה קנייה, וכיון שכך אף כסף קונה שכל מקום שצריך קניה עדיף מביאה.
ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקדשה הוו קידושין צריכא. וא"ת אם כן דהיכא דלא כתב רחמנא כי יקח הו"א ויצאה חנם מוקימנא ליה היכא דיהבה ליה איהי לדידיה וקדישתיה, היאך דרשינן מיניה אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי נינהו אביה דהיכא דאיהי יהבה לדידיה היכי אתו קדושין ליד אביה. ויש לתרץ דהכי אמרינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאי ניהו בעל.
<h2>דף ה.</h2>
ומנין שאף בשטר ודין הוא וכו' מה לכסף שכן קונין בו הקדשות ומעשר שני. פי' דין הוא שכסף אע"פ שאינו מוציא מכניס שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בשטר שאין פודין בו הקדשות ומעשר שני שיהא אדם מקדש את האשה. וא"ת וכי כל דבר שמקדשין בו את האשה פודין בו הקדשות ומעשר שני והרי בקרקעות ועבדים ושפחות ובהמה טמאה שמקדשין בהם ואין פודין בהם הקדשות ומעשר שני. ויש לתרץ. דה"ק הכא מה לכסף [ה]מפורש בתורה דהינו כסף ממש שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני אבל משוה כסף לא קאמר שפודין בו הקדשות ומעשר שני דההוא אינו מפורש בתורה אלא מדרשא דרבנן הוא דנפקא לן.
לא ליכתוב רחמנא בכסף שמקדשין בו את האשה ותיתי משטר וביאה, מה שטר וביאה מקדשין בהם אף כסף נמי מקדשין בו. מה להנך שכן ישנן בעל כרחה. פי' שפעמים ששטר וביאה הם קונים בעל כרחה של אשה, שטר דהינו שטר גירושין שהוא בעל כרחה וביאה דיבמה שהיא נקנית באותה ביאה בעל כרחה של יבמה, תאמר בכסף שאין לך מקום שקונה בעל כרחה. וכי תימא כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה. פרש"י ז"ל שאביה מוכרה בעל כרחה. באישות מיהא לא אשכחן שכסף יהא קונה בעל כרחה. ואינו מחוור דאם כן דמכירת אב היא נקראת בעל כרחה היכי אמ' באישות מיהא לא אשכחן שהרי (אמה) אביה מקבל קדושיה בעל כרחה. אלא מאי איכא למימר דשאני אביה דידו כידה הוא הכא נמי גבי אמה העבריה ידו כידה ומאי בעל כרחה איכא. ויש מפרשים דהכי פי' וכי תימא כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה, דהינו כסף ייעוד שהאדון יכול ליעדה בעל כרחה דידה ודאביה, באישות מיהא לא אשכחן שיהא אדם יכול לקדשה בעל כרחה. וכי תימא והלא אביה מוסרה לקדושין בעל כרחה, שאני התם דלאו בעל כרחה הוא לפי שידו של אב כידה.
אמר רב הונא חופה קונה מקל וחומר. פי' שחופה קונה באשה ככסף מקל וחומר, ומה כסף שאינו גומר קונה, פי' שמי שקדש אשה בכסף אינו גומר שתהא אשתו לגמרי ואפי' הכי קונה שכיון שקדשה אסורה לכל אדם, חופה שגומרת אינו דין שתקנה. ולענין פסקא מסתברא הלכתא כותיה דרב הונא דאמר חופה קונה דהא דאקשי ליה רבה הא שנייה אביי. ותימה על הרב אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכותיו. וכי תימא קא סבר דלית הלכתא כותיה דרב הונא אם כן ליכתבה לההיא דאמרינן לעיל [ג' ע"א] ולרב הונא דאמר חופה קונה מקל וחומר דמשמע דרב הונא הוא יחידאה ורבנן לא סברי כותיה, ש"מ דמדלא כתבה קא סבר דספיקא הוא אם חופה קונה אם לא וצריכא גט מספיקא, ואיכא מאן דאמר דהא דאמ' לעיל ולרב הונא לאו משמע דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה בההיא [ד]אתיא כיהא דאמרינן לקמן [ח' ע"א] ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין למעוטי מאי, והתם דהלכתא כותיה דרב נחמן, ואפי' הכי לא קאמ' ולדידן דקימא לן פירי לא עבדי חליפין וכו' אלא ולרב נחמן, והיני טעמא דהרב ז"ל שלא כתבה בהלכותיו.
<h2>דף ה:</h2>
מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הוא דמקודשת הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קידושי אימא סופא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו אינה מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קדושין. וא"ת אמאי אקשי הכי לימא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתנה היא ואמר הוא לא הוו קדושי אימא סופא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו טעמא דנתנה היא ואמרה היא הוא דלא הוו קדושי הא נתנה היא ואמר הוא הוו קדושי וקשיא רישא אסופא. ויש לתרץ דהא לא פסיקא ליה דהיכא דנתנה היא ואמר הוא ליכא למימר דלא הוו קדושי דבמאי עסיקינן אילימא באדם חשוב והני מי אמרינן בהו דלא הוו קדושי דהא ודאי קדושי נינהו וכדאמרינן לקמן [ז' ע"א] והני לאו נתנה היא ואמר הוא נינהו אלא נתן הוא ואמר הוא דהא מוקימנא לה לקמן בדאמר לה בההיא הנאה דאית לך כדמקבלנא מינך הרי את מקודשת לי, ואי בדלא אמר לה בההיא הנאה אי נמי בדלא הוי אדם חשוב פשיטא דהיכא דנתנה היא אפי' אמר הוא לא הוו קדושי.
אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף וכו' אמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויאן ידים, דכיון דאמ' הכא בקדושין אמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת ולא אמר לה לי שהיא מקודשת ש"מ דקא סבר ידים שאין מוכיחות הויאן ידים, והתנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו, פי' שהיה נזיר עובר לפניו והוא אמר אהא הרי זה נזיר דאהא כמותו קאמר, טעמא דנזיר עובר לפניו הוא דהוי נזיר הא לאו הכי לא דאע"ג דאית בהו ידים כיון דלאו מוכיחות נינהו לאו ידים נינהו. וא"ת מאי קושיא דשאני הכא גבי קדושין דאית ביה ידים ואע"ג דלאו מוכיחות נינהו הויאן ידים אבל הכא גבי נזיר ליכא ידים כלל דהא דאמר אהא בסתמא היכא דלא היה נזיר עובר לפניו מאי איריא דאהא נזיר קאמר דילמא מאי אהא דקאמר אהא בתענית, דלא אמרינן דאהא נזיר קאמר אלא אם כן היה נזיר עובר לפניו. ותירץ הרמב"ן נ"ר דאפי' היכא דלא היה נזיר עובר לפניו כיון דאמר אהא אהא נזיר קאמר והוה להו ידים משום דאהא הוא תואר ופי' אהא אני נזיר משא"כ בתענית שאינו יכול לומר אהא תענית אלא אהא בתענית ואם כן זה שאמר אהא ולא פירש יותר משמעותו לנזירות יותר מתענית. והראב"ד ז"ל תירץ דהכי קא מקשה טעמא דנזיר עובר לפניו ואמר אהא הוא דהוי נזיר הא לא היה נזיר עובר לפניו אפי' היה עושה מעשה דמשמע דהאי אהא אהא נזיר קאמר כגון שהיה תופס בשערו או שהיה מדבר בעניני נזיר לא הוי נזיר מקודשת לאו למימרא דבלא אמר לה לי הוא דמקודשת אלא בדאמר לה לי.
ומשני הב"ע דאמר לה לי. פי' לעולם אימא לך דידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים והכא כדאמר שמואל בקדושין אמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת שהיא מקודשת לאו למימרא דבלא אמר לה לי הוא דמקודשת אלא בדאמר לה לי.
ולענן פסק הלכתא כלישנא דאמ' ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים דהא במסכת נדרים [ה' ע"ב] פליגי בה אביי ורבא, ורבא הוא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויאן ידים, ורבא במקום אביי הלכה כרבא. הלכך גבי קדושין בעינן דלימא לה הרי את מקודשת לי דאי לאו הכי לא הוו קדושי. וליכא למימר דלא הוו קדושי כלל דודאי קדושי נינהו אלא דלא הוו קדושין לגמרי, פי' שאינה מקודשת לו בקדושין הללו וצריך לקדשה פעם שנייה אבל ודאי הוו קדושי לענין שאם נשאת לאיש אחר צריכה גט מאדם זה שקדשה ולא אמר לה לי. תדע דהני קדושין קדושין נינהו דהא אמרינן במסכת גיטין [פ"ה ע"ב] דר' יהודה סבר דצריך לכתוב בשטר הגט ודין דיהא ליכי מנאי וכו' ואי לאו הכי לא הוי גט, וליכא לפרושי דלא הוי גט כלל דהשתא כוליה גט איכתיב כתקניה ומשום ודין דלא איכתיב ביה לא הוי גט, אל[א] פי' דהיכא דלא כתיב ביה ודין דלא הוי גט שאם בא לנשאה אינה צריכה קדושין אחרים אבל מכל מקום פסלה מן הכהונה לפי שהיא בכלל גרושה. ואיכא מאן דמפרש דגבי קדושין בעינן דלימא לה הרי את מקודשת לי ואי לאו הכי אינה מקודשת כלל ואם נשאת לאיש אחר אינה צריכה גט מזה המקדש ראשון, והתם גבי גט אי סבירא לן כר' יהודה דאמ' דבעינן ודין היכא דלא כתיב ביה ודין לא הוי גט כלל. אלא הא דאמרינן שהיא מגורשת באותו גט ואם רצה לנשאה צריכה קדושין טעמא משום דחישינן לרבנן דאמרי דלא בעינן ודין ובלא ודין הויאן ידים מוכיחות. והינו דבעינן התם בעינן ודין או לא בעינן ודין, פי' מי אמרינן דבלא ודין הויאן ידים מוכיחות ואם בא לנשאה פעם שניה צריכה קדושין או לא בעינן ודין, פי' דבלא ודין לא הויאן ידים כלל ואם בא לנשאה פעם שניה אינה צריכה קדושין.
והני מילי דבעינן דלימא לה הרי את מקודשת לי בקדושי כסף וביאה אבל המקדש בשטר בשעת נתינה אינו צריך לומר לה הרי את מקודשת לי, וכן בגרושין היכא שהגט נכתב כתקנו וכתיב ביה ודין בשעת נתינה אינו צריך לומר לה הרי את מגורשת ממני, דכיון דבשטר הגט כתיב ביה ודין דיהא ליכי מנאי בשעת נתינה אינו צריך לומר לה ממני. וכן כתב רבינו אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל שכתבו בקדושין הרי את מקודשת לי כתירוצא דגמרא ובגירושין כתבו דברי שמואל כצורתן הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם ולא כתבו בו ממני כלל דאלמא בנתינת גט לא צריך דלימא לה ממני.
<h2>דף ו.</h2>
במאי עסיקינן אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אע"ג דלא אמר לה נמי וכו' פרש"י ז"ל במאי עסיקי' דלהנהו לישני שהיא מקודשת בהכי קאי ואפי' בהנהו אינה מקודשת אא"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה. ובעל העטור ז"ל פירש דאאנהו לישני דמספקא ליה אם היא מקודשת בהם אם לאו קאי ודוקא בהנהו לישני אינה מקודשת בהם אא"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אבל בהנהו לישני שהיא מקודשת בהם ודאית אפילו אינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הרי היא מקודשת. וזה אינו נראה דזיל בתר טעמא וטעמא מאי דהיכא דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אינה מקודשת משום דלא ידעה מאי קאמר לה אם כן האי טעמא אפי' בהנהו לישני שהיא מקודשת בהם ודאית היכא דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אינה מקודשת משום דהיכא דאמר לה לקוחתי או קנויה לי או זקוקה לי מנא ידעה מאי קאמר לה. אלא ודאי מסתברא כפרש"י ז"ל דפי' דאפילו בהנהו לישני דקימא לן שהיא מקודשת בהם דוקא בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה דאי לאו הכי מנא ידעה מאי קאמר לה אבל ודאי אם קדשה בלשון הרי את מקודשת לי שהוא לשון שיודעות כל הנשים אפי' לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הרי היא מקודשת דהא ידעה מאי קאמר לה.
גופה היה מדבר על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקי' באותו ענין. כתנאי ר' אומר הוא שעסוקי' באותו ענין וכו'. יש מפרשים כתנאי דהא דפסיק שמואל הלכה כר' יוסי היא פלוגתא דתנאי ר' אומר הוא שעסוקין באותו ענין ממש הוא דאינו צריך לפרש והינו כשמואל, ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר אע"פ שאין עסוקין באותו ענין דאינו צריך לפרש. ואי לאו עסוקין באותו ענין מנא ידעה מאי קאמר לה כי יהיב לה קדושיה. אמר אביי בשעסוקין מענין לענין ובאותו ענין. פי' שבתחלה היו עסוקים בענין קדושין ממש ולבסוף דברו מענין אחר והוא מאותו ענין דהינו מענין שדוכין וכתובה ומתוך דברים אלו קדשה ולא פירש הרי את מקודשת. הלכך לענין פסקא כיון דר' קאי כשמואל דפסיק הלכתא כר' יוסי הלכה כוותיה. הלכך כיון דאמרינן דכדקאמר ר' יוסי דיו בשעסוקים באותו ענין ממש ש"מ דר' יהודה דאמר צריך לפרש אפילו בשעסוקין באותו ענין נמי קאמר דאי ס"ד דהא דאמר ר' יהודה צריך לפרש בשאין עסוקים באותו ענין אבל היו עסוקין באותו ענין אינו צריך לפרש אמאי איצטריך שמואל למפסק הלכתא כר' יוסי דהא (ד)אפי' ר' יהודה נמי מודה ואם כן דאפי' בשעסוקין באותו ענין אמר ר' יהודה צריך לפרש קשיא דהא אמרינן בתוספתא בפי' נתן לה קדושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אומר מקודשת ור' יהודה אומר אינה מקודשת ואם היו עסוקין באותו ענין מקודשת אלמא דאפי' ר' יהודה מודה דמקודשת אפי' לא פירש אם היו עסוקין באותו ענין. ויש מפרשים כתנאי דפלוגתיהו דר' יוסי ור' יהודה היא כפלוגתיהו דהני תנאי וקס"ד דהא דא"ר יוסי דיו אפי' בשאין עסוקין באותו ענין ממש אלא מענין לענין ובאותו ענין ור' יהודה סבר צריך לפרש היכא שאין עסוקי' באותו ענין אבל היו עסוקין באותו ענין אינו צריך לפרש. ולפי פי' זה ר' אלעזר בר' שמעון קאי כר' יוסי והלכתא כוותיה.
<h2>דף ו:</h2>
והא דבעא רבינא מרב אשי אמר לו לעבדו אין לי עסק בך מהו, דוקא גבי עבד הוא דקא בעי אבל גבי גירושין דאשה לא בעא מיניה אם היא מגורשת בדאמר לה אין לי עסק בך דפשיטא דלא, משום דהוה ליה כמי שאומר איני אישך איני בעליך שאינה מגורשת משום דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו.
ואסיקנא אין לי עסק בך לגמרי משמע והאומר לעבדו כן הרי זה משוחרר. וא"ת והא אמרינן בעלמא [גיטין ע"ז ע"א] האומר דין ודברים אין לי על שדה זו אין לי עסק בה ידי מסולקות המנה לא אמר כלום ואם איתא דאין לי עסק בה לגמרי משמע אמאי לא אמר כלום. ויש לתרץ דשאני אין לי עסק בך דלאו לישנא דהפקר ומתנה הוא אלא הכי קאמר שהוא מסלק זכותו המנה וגבי עבד שהוא זוכה בעצמו הרי זה משוחרר לפי שכיון שסלק האדון זכותו המנו זכה הוא בעצמו אבל גבי שדה נהי נמי שהאדון סלק זכותו המנו כיון ששדה אין לו כח לזכות בעצמו לא אמר כלום והרי זה חוזר ברשות האדון אא"כ הפקירו או נתנו לאחר.
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת, משום דמלוה להוצאה נתנה וליתה בעולם, בהנאת מלוה הרי זה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. והיכי דמי הנאת מלוה שאין בה אלא הערמת רבית בלחוד, כגון דארווח לה זמנא. פי' רש"י ז"ל כגון שהרויח לה זמן [ו]אמר לה בההיא הנאה דאית לך כדלא בעית למיהב פרוטה למאן דליבעי מנאי דארווח ליך זמנא הרי את מקודשת לי והיני הערמת רבית בלחוד' הוא, דאלו מאן דנסיב אגרא כי היכי דלרווח זמנא הרי זה רבית גמור והאי נהי נמי דהנאה אית ליה בהך הרוחה כיון (דלאו) דלא יהבא ליה ממונא בהכי ליכא אלא הערמת רבית. והוא הדין אם מחל לה כל המלוה ואמר לה בההיא הנאה וכו' שהיא מקודשת והא דנקט בהנאת מלוה מקודשת ולא נקט בהנאת מחילה טעמא משום דלימא ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית.
אלא א"ר אשי בכולהו קני מתנה ע"מ להחזיר לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. כלומר שאם נאמר שהאשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר יאמרו שהיא נקנית בחליפין שאף הם מתנה על מנת להחזיר. ויש גורסין לפי שאין אשה נקנית בחליפין, וזה אינו נראה דאטו מתנה ע"מ להחזיר חליפין הם. ויש לתרץ דשפיר גרסינן ליה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והכי פי' לפי שאין אשה נקנית בחליפין ומתנה על מנת להחזיר כחליפין דמי לה לאשה דכי היכי דבחליפין לית לה הנאה כלל לאשה הכי נמי במתנה ע"מ להחזיר דכיון שהיא צריכה להחזיר לו קדושיו מאי הנאה אית לה ואי לא אהדרא ליה קדושיו פשיטא דאינה מקודשת דהא לא עבדיה לתנאיה. וכי תימא דבההיא הנאה דאית לה מאותן קדושין משעת נתינה עד שעת חזרה מקדשא ליה ליתא דהא איהי לאו בהנאה מקדשא ליה אלא בגוף הכסף ומשום הכי אינה מקודשת.
<h2>דף ז.</h2>
אמר רבא האומר לאשה הי לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו'. פי' שמנה זה הוא משל אותו מקדש דהא גמיר לה מדין עבד כנעני מה עבד כנעני דלא קא חסר ולא מידי [וכו' עד] קני לה להך אתתא. והאי מקדש מתורת שליח הוא מקדש והינו דקדושיו קידושין דאי לאו הכי אינה מקודשת ואפי' רוצה בה לאחר שקדשוה דכיון דבשעת נתינה ליכא דעת מקנה אין קדושיו קדושין.
איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא. פרש"י ז"ל דלהנהו תלת דלעיל קאי והאומר לחבירו תן מנה לפלוני ותהא שדי מכורה לך הרי זו מכורה מדין ערב וכו'. ולא פי' הא דאמר רבא הי לך מנה ואקדש אני לך שהיא מקודשת באדם [חשוב]. ויש לפרש דטעמיה דרש"י ז"ל משום דהך לאו רבא פסיק ותני לה אלא בעיא הוא דקא בעי אבל לדידן דקימא לן שהיא מקודשת בדאמרה ליה הי לך מנה ואקדש אני לך הוא הדין לענין ממונא והאומר לחבירו החשוב ממנו הי לך מנה ובההיא הנאה דאית לי כדמקבלת מתנה מנאי הרי זו מכורה.
אמר רבא התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת משום דאתתא לבתרי גברי לא חזיא אבל גברא ודאי חזי לתרי נשי והמקדש לחצייו הרי זו מקודשת. וליכא למימר דניפשוט קדושין בכולה דהא איכא דעת אחרת וכיון דאיכא דעת אחרת ואיהי לא בעיא דלתקדש אלא חציה לא פשטו קדושין בכולה וכיון שכן אינה מקודשת דאתתא לבתרי לא חזיא. והא לא דמיא אלא להא דתניא בהמה של שני שותפין הקדיש חציה האחד הרי זו קדושה ואינה קריבה לפי שחצי בהמה אינה ראויה להקרבה, ואפי' לקח החצי אחר מאת חברו והקדישה כלה קדושה ואינה קריבה דכיון דנדחה בתחלה להקרבה ידחה לעולם אלמא דכיון דאיכא דעת אחרת בהך בהמה בשעת ראשון דהינו הקדיש בלחוד ולא בעי למקדש חצי האחר חציה קדושה ואינה קריבה ולא אמרינן ליפשטו קדושין בכולה. ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, שקדושה ואינה קריבה.
<h2>דף ז:</h2>
ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחים. פי' דכיון דאמ' קדושה ואינה קריבה ש"מ דיש דחוי בקדשים בעודם מחיים ודלא כמ"ד [יומא ס"ד ע"א] דאין דחוי בקדשים אלא משהם נשחטין כגון שארע בהן אחד מן הפסולין אבל מחיים אין דחוי. וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי דכיון דאמ' חזר ולקחה כלה קדושה ואינה קריבה ש"מ דדיחוי מעיקרא הוי דחוי לעולם ואפי' חוזר ונראה אינו ראוי ודלא כמ"ד [סוכה ל"ג ע"ב] דעד כאן לא אמרינן דהוי דיחוי אלא נראה ונדחה שאם חוזר ונראה אינו ראוי. וש"מ יש דיחוי בדמים. פי' יש דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים דהינו הא דכיון דאינה קריבה אין עליה אלא תורת קדושת דמים בלחוד. והקשה הראב"ד ז"ל מכדי הכא דיחוי מעיקרא אינו אלא בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים בלחוד דהיני הך בהמה דקדושה ואינה קריבה, ואם כן אמאי עביד מניהו תרי מילי ואמ' וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים והלא חד מילתא נינהו. ותירץ הרב ז"ל דאין הכי נמי דהכא דחוי מעקרא לא משכחת ליה אלא בדבר שאינו קדוש אלא קדושת דמים אלא דכיון דיש מקום דיש קדושת דמים ואין דחוי מעיקרו ויש דחוי מעיקרו אפי' בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף עביד מניהו הכא תרי מילי. והיכי דמי קדושת דמים שאין דחוי מעיקרא כגון שהקדיש מעות לקנות מהם חטאת או עולה ונשתמד וחזר ונתגייר שהרי זה דחוי ואינו דחוי מעיקרא והוא קדושת דמים בלחוד. ודחוי מעיקרא בדבר שהוא קדוש קדושת הגוף כי הא דאמר' במסכת תמורה [כ"ו ע"א] בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה, והא הכא קדושת הגוף היא דהא אמר ועושה תמורה ויש בה דחוי מעיקרא בשעה שהקדישה לעולה ולשלמים לפי שאינה ראויה לא לזה ולא לזה דחצי בהמה אינה ראויה לכלום.
בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה וכו'. פסק הר"מ במז"ל [אישות פ"ג ה"י] הלכה ככל הני אם תמצא לומר, והאומר חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מקודשת דמונה והולך הוא, וכן האומר חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מקודשת דכל ביומיה מונה והולך הוא. אבל חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה הוא דסלקן בתיקו. וזה אינו נראה, דהא האומר שני חצייך בפרוטה סלקא בתיקו והא התם לא פליג ואמר חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ואפי' הכי ספיקא הוא כל שכן הכא דפליג לה לגופה דהוה ליה ספיקא. ועוד דהא אמ' הכא או דילמא אין אשה לחצאין כלל, אלמא כל מקום שאמר לה לשון חצי סלקא בתיקו וצריכה גט, וכן הנכון.
בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו וכו'. פי' אם תמצא לומר דהאומר בתך ופרתך בפרוטה מקודשת משום דאמרינן דהכי קאמר לה בתך בפרוטה ופרתך במשיכה משום דפרה אינה נקנית בכסף, בתך וקרקעך בפרוטה מהו.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כוליה עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרבא מכובי שוי עשרה בתריסר, משום דהוה אדם חשוב, ולאו דוקא אדם חשוב בלחוד הוא דיכול למימר לדידי שוה לי אלא אפי' כל כהן נמי ואע"פ שאינו חשוב. וא"ת והלא דוקא באדם חשוב בלחוד אמרינן הכא דיכיל למימר הכי אבל בשאר אינשי לא. יש לתרץ דהני מילי בסודר לפי שהוא כלי אדם חשוב אבל בשאר מילי אפילו כל אדם נמי מקבל עלויה. ודוקא היכא דשוה ליה הוא דמצי לקבולי עלויה אבל היכא דלא שוה אלא שהוא מערים בדבריו כדי שיתן לו אותו פדיון בנו לא אמר כלום וצריך שיהא שוה חמש סלעים אותו דבר שפודה בו את בנו.
א"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים. פי' דכיון דהאי מנה אינו בעולם הואיל ואומר לה שישלים ונתן לה דינר הרי זו מקודשת דכמאן דאמר לה על מנת דמי וא"ר הונא אמר רב כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי היא מקודשת.
מתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו, אלא דלא מקדשה עד שיהא כולו מנה בידה דהא קודם לכן אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואת אמרת שאם נתן לה דינר הרי זו מקודשת. ומשני הב"ע דאמר לה במנה זה, הלכך אינה מקודשת עד שיהא כולו מנה בידה וקודם לכן אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו, ור' אלעזר דאמר שאם נתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מיירי בדאמר לה הרי את מקודשת לי במנה ולא אמר לה במנה זה, וסופא פרושי קא מפרש לרישא דאי ס"ד רישא במנה סתם וסופא במנה זה השתא במנה סתם לא הוו קדושין עד שיהא כלו מנה בידה במנה זה מיבעיא. פרש"י ז"ל במנה זה מיבעיא שאם רוצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. משמע מדבריו דאפילו במנה זה דוקא אם חוזר בו הוא דאינן קדושין הא אינן חוזרין הוו קדושין. ואינו נכון דודאי היכא דאמר לה במנה זה ונמצא חסר דינר אינה צריכה לחזור בה אלא מסתמא נמי אינה מקודשת דהוה ליה כמאן דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין דאינה מקודשת. ומה שהזקיקו לרש"י ז"ל לפרש דאפילו במנה זה מקודשת עד שתחזור בה טעמ' משום דאמ' הכא דסופא פרושי קא מפרש לרישא והכי קאמר רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זה אלמא דאפילו במנה זה בעינן שתחזור בה דאי לאו הכי מקודשת. וזו אינה ראיה דהכא אי מיירי בשאותו מנה הוא חסר דינר כגון שבידו של מקדש אין בו מנה שלם והוא אמר לה במנה זה אפילו לא חזרה בה נמי אינה מקודשת, אלא הכי קאמרינן פרושי קא מפרש רצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה התקדשי לי במנה זה והיה מונה והולך ונותן לתוך ידה של אשה ונמצא המנה כולו ביד האשה חסר דינר שהוא עדיין ביד האיש. והכי נמי איתא בתוספתא [פ"ב ה"י] התקדשי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת היה בו דינר [רע] יחליף היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור.
רב אשי אמר מונה והולך שני דדעתה אכוליה מנה. פי' לעולם בריתא במנה סתם ואפילו הכי יכולה לחזור בה אפי' בדינר האחרון דהואיל ומונה והולך דעתה אכוליה מנה. ונראה מפי' זה דדוקא במנה סתם הוא דאינה יכולה לחזור בה אא"כ מונה והולך אבל במנה זה אפילו אינו מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב אבל אמר לה מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו. משמע שהוא סבור דאפילו במנה זה בעינן שיהא מונה והולך.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא אמר ר"נ התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן. פי' דכיון שהמשכון אינו בא אלא מחמת מנה והמנה אינו בעולם המשכון נמי כמי שאינו דמי ואינה מקודשת. מיהו אם אמר לה לאשה הא לך סודר והתקדשי לי בגוף הסודר מעתה ובלבד שתחזירהו לי כל זמן שאתן לך מנה הרי זו מקודשת ותחזיר לו הסודר כשנותן לה המנה. וכן אם אמר לה הריני מתחייב ליך מנה והתקדשי לי בההיא הנאה דאית לך כדמחייבנא לך מקודשת דהא איכא הנאה דשוה טפי מפרוטה.
איתיביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת מאי לאו כי האי גונא. ומשני לה במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו'. פי' כגון שהיה לו מלוה על אחרים והיה לו משכון על המלוה ונתן לה משכון ואמר לה התקדשי לי במשכון זה [שיש] לי עליו כך וכך מעות מקודשת שאע"פ שאין גופו של משכון קנוי למלוה לגמרי דהא אי אקדש מלוה או זבין מלוה לא כלום עבד אפילו הכי קנוי לו למקצת דברים, דהיני לענין שביעית שאין שביעית משמטתו כשאר חובות לפי שזה נגוש ועומד הוא, ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו של לוה דאמרינן בעלמא [כתובות צ"ב ע"א] מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי האי ודאי כיון דברשותיה דמלוה הוא גובה את חובו, לענין קדושין נמי הוה ליה כדידיה ומתקדשת בו. תדע דהא אפילו במלוה שיש לו על אחרים בלא משכון נמי אמרינן לקמן דמן הדין מקודשת אלא משום דלא סמכא דעתא דילמא מחיל לה כדשמואל, והטעם שהיא מקודשת בו מן הדין משום דכיון שיש לו שעבוד על הלוה והוא מוציא אותו שעבוד מתחת ידו ונותנו לה הרי הוא כאלו מוציא ממון מתחת ידו ונותנו לה, ואם כן מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגויה קצת קנין ואינו יכול להפקיעו ממנה במחילה לפי שהיא תחזיק במשכון וסמכא דעתא מקודשת. אבל במלוה שיש לו עליה אם אמר לה התקדשי לי באותו מלוה שיש לי עליך אינה מקודשת לפי שאינו מכניס ברשותה עכשו שום דבר מחודש שתתקדש בו.
וצריכא דאי תנא (ו)אביך התם הוא דכי אמר על מנת שיקבלם לי הוו קדושי וכו'. וא"ת וליתני אבא ופלוני אבא להודיעך כחה דרישא דהיכא דאמר ליה בלא על מנת שיקבלם לי אפילו לאבא אינה מקודשת תנא פלוני להודיעך כחה דסופא דהיכי דאמ' ליה על מנת שיקבלם לי אפילו אמ' לו תנם לפלוני מקודשת ותו לא בעי למתני אביך. ויש לתרץ דאכתי הוה אמינא דדוקא תנם לפלוני שיקבלם לי הוא דמקודשת אבל אביך אע"ג דאמ' על מנת שיקבלם לי ידו כיד בנו לגמרי ולא סמכא דעתה קמ"ל. וא"ת וליתני לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת על מנת שיקבלום לי מקודשת. ויש לתרץ דתנא כי היכי דשמעיהי גרסיהי.
תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על גבי הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת. פרש"י ז"ל משום דזכתה לה חצירה דחצירו של אדם זוכה לו. בעי רב ביבי סלע של שניהם מאי תיקו. פי' מקום שהסלע הוא בשותפות של מקדש ומקודשת והיא אמרה לו תנם על גבי הסלע מאי תיקו. וא"ת ורש"י ז"ל שפירש דהיכא דסלע שלה מקודשת משום דחצירה זכתה לה היכי בעי סלע של שניהם מאי פשיטא דלא זכתה לה דהא קימא לן דחצר של שותפין אינה קונה לאחד מהם ואין קונין בו מקח זה מזה. ויש לתרץ דהכי קא בעי סלע של שניהם שהיא אמרה לו תנם על גבי הסלע מאי מי אמרינן דהכי קאמרה ליה תנם על גבי הסלע ואתקדש אני לך ואיהו נמי כיון דבעי דליקדש לה משאיל לה מקומו ומקודשת או דילמא דהכי קאמרה ליה תנם על גבי הסלע (שאני) [שאיני] מתקדשת לך תיקו. ואם תאמר אפילו כולו סלע שלו מאי קא מיבעיא ליה, פשיטא דמקודשת דהוה ליה כמי שאמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך שמקודשת מדין ערב. ויש לתרץ דשאני התם דקא מפיק ממונא אפומה דנהי נמי דלדידה לית לה הנאה כלל מכל מקום ...א למימרא אבל הכא ליכא למימר הכי דאי אפיק ממונא הרי הוא על גבי הסלע ויכול לספקו פעם שניה משום הכי סלקא לן בתיקו. אבל ודאי אם אמרה לו זרוק מנה לים ואקדש אני לך מקודשת דהא מפיק ממונא אפומה. ושנו דקא תני תנהו לכלב אינה מקודשת טעמא דאמרה לה בסתם הא אמרה לו תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת.
<h2>דף ט.</h2>
והלכתא דהיכא דאמרה לו הבא אשקי ושדי אינה מקודשת. והלכתא שיראי לא צריכי שומא ודלא כרב יוסף. והלכתא כר' אלעזר דאמר האומר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים. והלכתא כרבא א"ר נחמן דאמר האומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן.
תנו רבנן בשטר כיצד כתב לה על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי מקודשת ואע"פ שאין בהן שוה פרוטה. והא דנקט בתך מקודשת לי לאו לישנא דייקא הוא דהא בעינן דליכתיב בשטרא בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני דהא הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן דליכתיב ביה שמיה אף הויה נמי בעינן דליכתיב ביה בתך פלונית מקודשת לי אני. והא מילתא דאמ' דהכותב על הנייר או על החרס הרי את מקודשת לי שהיא מקודשת ואע"פ שהוא יכול להזדייף אתיא אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואע"פ שעדי חתימה יכולים להזדייף שיכול למחקם מהשטר כיון שהעדים שראו כשמסר לה השטר אינן יכולים להזדייף מקודשת. והראוי לסמוך עליו כר' אלעזר דהא גבי גיטין קימא לן כותיה (עד) [מד]סתמוה למלתיה בלשון חכמים דאמרינן על ההיא כר"מ וחכמים מכשירים ומפרש התם בגמ' [גיטין כ"ב ע"א] מאן חכמים ר' אלעזר. אבל אליבא דר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי ואם יכולים הם להזדייף אין השטר מועיל כלום וכדאמרינן [שם כ"א ע"ב] כתבו על הנייר המחוק ועל הדפתרא פסול הכא נמי לענין קדושין אינה מקודשת.
מתקיף לה ר' אבא בר ממל והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני התם מוכר אומ' וכו'. וא"ת מאי קושיא דשאני הכא דלא שיך ביה למימר לישנא דמוכר דהיכי לימא לימא בתי מקודשת לך כשהיא מתקדשת ע"י אביה או ע"י עצמה הריני מקודשת לך ליתא דהא כתיב כי יקח ולא שתקיח את עצמה. ויש לתרץ דההוא קרא גבי כסף הוא דכתיב ואיהו קא מקשה אמאי לא מקשינן שטר אשטר והינו דלא קא מקשה לעיל גבי כסף מאי שנא האי כסף מכסף זביני הא כתיב ביה קרא דכי יקח דבעינן לישנא (דליקח) [דלוקח].
אמר רבא הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא התם גבי מכירה כתיב ומכר במוכר תלה רחמנא והכא כתיב כי יקח בלוקח תלה רחמנא. וא"ת ומאי פירוקא והלא קרא דכי יקח גבי קדושי כסף הוא דכתיב ולאו ראי' לקדושי שטר. ויש לתרץ דהכי קאמר כיון דאשכחינן קדושין דבלוקח תלה רחמנא דהינו קדושי כסף טפי עדיף למגמר קדושין מקדושין מקדושין (דמכירה) [ממכירה].
אמר רבא א"ר נחמן כתב לו לאב על הנייר או על החרס ואע"פ שאין בהן שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו בין שקדשוה ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת ובלבד שיהא מקדשה ע"י עצמה מדעתו של אב והוא שלא בגרה. פי' עד כאן לא בעינן דעת אביה אלא בשעדיין אינה בוגרת והיא קטנה ואין לה יד לזכות בשום דבר. וא"ת אם כן שהיא קטנה ואין לה יד היאך היא מקודשת ע"י עצמה. ויש לתרץ דמיירי כגון שאביה עשה אותה שליח לזכות בקדושיה וכדאמרינן בעלמא [לקמן י"ט ע"א] אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מאיש פלוני ולא מתורת שליחות גמור הוא דמקדשה דהא אין לה יד אפי' לעשות שליחות אלא שסלק זכותו המנה ואמר כל המקדש אותך הרי אני המקובל מאותן קדושין מקודשת והוה ליה כאומר תנם על גבי הסלע או תנם לפלוני על מנת שיקבלם לי שהיא מקודשת. והא דנקט בתך משום רישא נקט ליה דקא תני בין ע"י אביה והכי קאמר שכשהוא מקדשה ע"י אביה דוקא אמר (לה) לו בתך מקודשת לי הוא דמקודשת הא אמר לה הרי את אינה מקודשת מה טעם דכיון שהיא קטנה וקדושיה אין כלום אלא מדעת אביה ועכשו הוא מדבר עמו אינה מקודשת בהרי את, וכשהוא מקדשה ע"י עצמה אם אמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת שאע"פ שאין לה זכות אלא מחמת אביה שהרי קטנה היא כיון שהוא מדבר עמה מקודשת בהרי את, וכדאמרינן גבי יעוד שכשהיה האדון מיעד אותה היה אומר לה הרי את מיועדת לי באותו כסף שנתתי לאביך והא התם בקטנה קא מיירי ואפי' הכי כיון שהוא מדבר עמה אומר לה הרי את והוא הדין שהיא מקודשת בדאמר לה בתך מקודשת דכיון שזכותה אינו אלא מחמת אביה כמי שמדבר עם אביה דמי. הלכך בהך תרי מילי אתא לאשמועינן חדא דע"י אביה דוקא בבתך היא מקודשת ואפי' ע"י עצמה נמי מקודשת בדאמר לה בתך. אבל כשהיא בוגרת בין ע"י אביה בין ע"י עצמה אינה מקודשת אלא בהרי את שאע"פ שאביה מקבל קדושיה כיון שאינו יכול לעשות כן אלא מדעתה כמי שמדבר עמה דמי ואינה מקודשת אלא בהרי את.
<h2>דף ט:</h2>
אתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת. מתיבי למאן דאמר מקודשת דתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם דהינו מדעת האיש והאשה מאי לאו בשטרי אירוסין ממש דהינו שטר הקדושין ואפי' הכי בעינן דעת שניהם, לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו'. ולענין פסקא כתב רבינו אלפסי ז"ל דהלכה כרב פפא ורב שרביא דאמרי כתבו לשמה ושלא מדעתה דאינה מקודשת, והביא ראי' לדבריו ואמ' דכיון דסתמא דמתניתא דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין וכו' אתיא כותיהו ומיירי בשטרי אירוסין ממש [ו]הלכה כמותן דהא דאמר ליה לא בשטרי פסיקאתא דחיה בעלמה הוא ולא סמכינן אשנויא. ועוד הביא ראיה מההיא דאמרינן במסכת כתובות [ק"ב ע"ב] אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו לכתב או לא נתנו לכתב, פי' דברים הללו שאדם אומר לחברו בשעת חתונן זה עם זה כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך נתנו לכתב שאם כתבם יהא להם דין שאר שטרות ויהא גובה ממשעבדי ולא יהא יכול לומר פרעתי או לא נתנו לכתב שאם כתבם לא יהא להם דין שאר שטרות לגבות ממשעבדי ויהא יכול לומר פרעתי. אמר ליה לא נתנו לכתב ואם נכתבו אין להם דין שאר שטרות, ואינו גובה ממשעבדי לפי שהוא לא שעבד נכסיו לכך אלא שמתוך שמחה הוא אומר אתן לבני כך וכך ויכול לומר פרעתי. תא שמע דתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו פסיקאתא ואפילו הכי אינן נכתבין אלא מדעת שניהם ואם איתא להא דאמרת לא נתנו ליכתב אמאי אמ' דאינן נכתבים אלא מדעת שניהם והלא בין מדעתם בין שלא מדעתם לא עשה כלום לפי שאותו שטר לא פוטר ולא מיחייב דעד כאן לא בעינן דעת שניהם לענין שטר אלא בשטר המחייב לאחד מהם ואין מחייבין לאדם שלא בפניו אבל בזה שהוא כמי שלא נכתב אין צריך דעת שניהם. ומשני רב אשי לא בשטר אירוסין ממש. ש"מ דרב אשי סבר דסתמא דמתניתא בשטרי ארוסין ממש קא מיירי וכדרב פפא ורב שרביא, הלכך הלכתא כותיהו והכותב לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת.
אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל. וא"ת ולרבי דיליף שהאשה נקנית בביאה מדכתיב כי יקח איש אשה ובעלה אימא הכי דעד דמקדש והדר בעיל אינה מקודשת. ויש לתרץ דאיהו סבר כמ"ד משמע אחד אחד ומשמע שניהם כאחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים הך נמי אע"ג דכתיב כי יקח ובעלה כיון דלא כתיב ביה יחדו משמעו אחד אחד בפני עצמו ובביאה בלחוד מקודשת. ור' יוחנן דאמר עד דמקדש והדר בעיל סבר כמאן דאמר דלעולם משמע שניהם כאחד ואע"ג דלא כתיב ביה יחדו.
מתקיף לה ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דמקדש ובעיל בעולה היא והינו בא על מאורסה בתולה לא על הבעולה הלכך אינו חייב סקילה ואי דמקדש ולא בעיל לאו מאורסה היא דהא אינה מאורסת אלא בביאה וקדושין. פי' דבשלמא אי אמרינן דיש לך מאורסה בכסף בלא ביאה משכחת לה דהוה לה מאורסה ובתולה והבא עליה חייב סקילה אלא אי אמרת דאין אשה מאורסה בלא ביאה היכי משכחת לה מאורסה ובתולה בכסף. אלמא ש"מ דר' אבא בר ממל סבר דמאורסה דקרא (איתו) מאורסה בכסף וש"מ דקדושי כסף מן התורה ושלא כדברי הר"מ במז"ל [פ"א מהל' אישות ה"ב] דאמר דקדושי כסף אינן אלא מדרבנן דליכא לפרושי אי אמרת בשלמא דיש לך מאורסה בשטר בלא ביאה ניחא דא"כ הינו תירוצא דרב נחמן בר יצחק דאמר משכחת לה כגון שקדשה [בשטר] דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס.
ולרבא דאמר בר אהינא אסברה לי מה טעם אמרו האומר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי לא אמר כלום כי יקח איש אשה ובעלה קדושין המסורין לביאה הוו קדושין, פי' מסורין לביאה שיהא יכול המקדש לבא עליה, קדושין שאינן מסורין לביאה כגון זה שאמר לשתי אחיות אחת מכם מקודשת לי והרי אין אנו יודעין מי קדש לא אמר כלום לפי שאין יכול לבא על אחת מהם שאם בא על זו יאמרו שמא האחרת היא המקודשת וזו אסורה לו משום עריות וכן לשניה, מאי איכא למימר. דבשלמא לר' יוחנן דלא מוכח מובעלה אלא חדא מילתא מוכח מיניה תרי, אלא לר' דמוכח מיניה תרי מילי היכי מוכח מיניה תלתא.
<h2>דף י.</h2>
ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים, פרש"י ז"ל למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא נמי פטור, דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, ואע"פ שהיא פטורה מחמת קטנותה הוא חייב.
איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה כגון שהערה בה כדי לקדשה באותה ביאה וקודם שיגמור ביאתו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אי אמרינן תחלת ביאה קונה כבר היתה מקודשת מאותו שהערה בה וקדושין שקבלה מאחר לא כלום הם ואי אמרינן סוף ביאה קונה עדיין [אינה] מקודשת מאותו שבא עליה שהרי לא עשה בה אלא העראה בלבד והיא מקודשת מהמקדש שני, אי נמי נפק"מ לכהן [גדול] דקא קני בתולה בביאה, פי' שרוצה לקדש בתולה בביאה אי אמרינן תחלת ביאה קונה מקודשת שהרי בשעה שהוא קונה אותה בתולה היא ואי אמרינן סוף ביאה קונה אינו יכול לקדשה בביאה שהרי בשעה שהוא קונה אותה דהינו בסוף ביאה אינה בתולה אלא בעולה ובעולה לכהן גדול אסורה ואפילו בעולת עצמו. וא"ת אפילו תמצא לומר דתחלת ביאה קונה היכי קני לה בביאה דהא בעינן שתהא בתולה בשעת נישואין, כדבעינן במסכת יבמות [נ"ח ע"ב] כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן ואסירה, פי' לפי שהבוגרת אסורה לכהן גדול, או בתר ארוסין אזלינן ושריא, ואסיקנא בתר נשואין אזלינן. ויש לתרץ דקא סלקא דעתיה דביאה נשואין עושה, אי נמי מיירי כגון שהכניסה לחופה בלא קדושין ובא עליה אחר כך כדי לקדשה באותה [ביאה] ואי אמרינן תחלת ביאה קונה מקודשת שנמצאת בתולה בשעת נשואין ומקודשת בביאה.
אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. וא"ת והא אמרינן בעלמא [יבמות נ"ה ע"ב] אשה לבעלה מנין פי' מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה מיבמה מה יבמה נקנית בהעראה אף זו נקנית בהעראה. ותירץ בעל הלכות גדולות ורבנו אלפסי ז"ל דשאני ההיא העראה דלאו העראה דאירוסין היא אלא העראת נשואין הבאה אחר אירוסין והכי קא מבעיא התם אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה ותהא אשתו לגמרי ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה אבל הכא מיירי בביאת אירוסין. וזה אינו נכון דא"כ ההיא ביאה באיסור היא דהבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה ועוד למאי נפק"מ כגון שהערה בה ופירש אי נמי כגון שהערה בה ומת ונפקא מינה דאי אמרינן סוף ביאה קונה כיון דלא גמר ביאתו לא עשה כלום לענין שאינה [זקוקה ליבם] אם יש לו א[ח] ויש לתרץ וכן המחוור דהכי קאמ' הכא דהיכא שהוא גומר ביאתו גלי דעתיה שלא יהא זוכה עד גמר ביאה והתם כי קא מיירי בשלא גמר ביאתו וכי האי גוונא ודאי נקנית בהעראה והינו דלא קאמר הכא למאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופירש דהיכי לימא לימא אי אמרינן תחלת ביאה קונה נקנית בהעראה ואי אמרינן סוף ביאה קונה אינה נקנית בהעראה ליתא דודאי מקום שלא גמר ביאתו נקנית בהעראה. וא"ת א"כ דהיכא דגמר (דעתו) [ביאתו] גלי דעתי' דלא קני לה אלא בגמר ביאה אפי' גבי יבמה נמי אמרינן הכי ואם כן קשיא דהא אמרי' במסכת יבמות [כ' ע"א] אלמנה לכהן גדול חולצת ואינה מתיבמת משום דאלמנה אסורה לכהן גדול, ואמרינן התם קא פסיק ותני לא שנא אלמנה מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין שהוא חולץ אותה ואינו מיבמה בשלמא מן הנשואין איכא למימר שהיא אסורה ליבמה משום דאי קא מיבם לה קא עבר לאו דאלמנה ועשה דבתולה אלא מן האירוסין אמאי לא דהא ליכא אלא לאו דאלמנה וליתי עשה דיבום ולדחי לא תעשה (דיבמה) [דאלמנה] ואם כן דאמרינן במקום שהוא גומר ביאתו אינה נקנית אלא בגמר ביאה אפילו אלמנה מן האירוסין אמאי מתיבמת לכהן דהא אינו קונה אותה אלא בגמר ביאה ובאותה שעה אינו קונה בתולה אלא בעולה ונמצא דעבר עשה ולא תעשה ושם אינה אלא עשה בלבד ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. ויש לתרץ דשני הכא דכיון דגלי דעתיה שאינו קונה אותה אלא בגמר ביאה עבדינן כדעתיה ואינה מקודשת אלא בגמר ביאה אבל גבי יבם נהי נמי דבשעה שגמר ביאתו גלי דעתיה שלא יהא קונה אותה אלא בגמר ביאה, בעל כרחו קונה אותה בהעראה דהא יבם בין מדעתו בין בעל כרחו ובין בשוגג בין במזיד בין באנס בין ברצון הוא מיבם הלכך באלמנה מן האירוסין קונה אותה בהעראה ולא עבר אלא בעשה בלחוד ויבום הוא עשה ואתי עשה ודחי לא תעשה.
<h2>דף י:</h2>
אמר רבא אף אנן נמי תנינא קטנה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה נשאת לכהן אוכלת בתרומה, פרש"י דוקא בשהיא בת שלש שנים ויום אחד הוא דאוכלת בתרומה הא פחות מכן לא משום דכיון דביאתה אינה ביאה לפי שחוזרין בתוליה כנותן אצבע בעין אף חופתה נמי אינה חופה וקשיא ליה לפרש"י שהרי מן הדין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזרה שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה או משום סמפון השתא כיון דנשואה היא ליכא למיחש כלל דהא קבלה עלויה הבעל ואזלה לה. והפי' הנכון הוא כך, נשאת לכהן אוכלת בתרומה דוקא בת שלש שנים ויום אחד הא בפחות מכן לא משום שהבעל מחזיר אותה לבית אביה לפי שאינה ראויה לביאה ואיכא למיחש או משום דעולא או משום סמפון.
<h2>דף יא.</h2>
נמצא גנב או קוביוסטוס הגעו. פי' קבלו עליו האדון לפי שרוב העבדים גנבים וקוביוסטוסים הם. ופרש"י ז"ל קוביוסטוס הוא גונב נפשות ואינו נכון משום דהיני סופא דלסטים מזוין אלא מאי קוביוסטוס משחק בקוביא.
מאי אמרת לסטים מזוין מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. פרש"י ז"ל קלא אית להו וסבר וקביל ואינו נקרא מקח טעות. והראב"ד ז"ל פי' הנהו קלא אית להו ואם היה חייב למלכות קלא הוה ליה וידוע היה ועכשו שאינו ידוע בעיר וודאי אינו חייב למלכות אבל ודאי אם היה נודע לאחר לקיחה שהוא מוכתב למלכות הוה ליה מקח טעות.
מיכדי בין מר ובין מר לא אכלה מאי ביניהו. פי' בין ליוחנן בן בג בג בין לר' יהודה בן בתירה ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה או משום דעולא או משום סמפון מאי ביניהו. איכא ביניהו קבל ומסר והלך. פרש"י ז"ל קבל הבעל אותה שלא יהא חושש לסמפון למאן דאמר משום סמפון וודאי אוכלת בתרומה דהא קביל וליכא למיחש לסמפון אבל למ"ד משום דעולא אינה אוכלת, מסר והלך, פי' שמסרה לו אביה והלכה לה למקום אחר למ"ד משום דעולא ליכא למאן דאמר משום סמפון איכא. ויש מפרשים דכולה חדא מילתא היא וה"ק קבל אביה הקדושין ומסרה לו והלך למ"ד משום סמפון איכא ולמ"ד משום דעולא ליכא דהא אזלה לה.
פיסקא. בכסף בכמה ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וכו' מאי טעמיהו דבית שמאי דאמרי שאין האשה מקודשת אלא בדינר א"ר זירא שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות משוה דינר וכו'. אמר ליה פשטה ידה וקבלה לא קאמינא דודאי כיון דפשטה ידה וקבלה רוצה היא להתקדש אפי' בפחות משוה דינר כי קאמינא כגון דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח דבענין זה האשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות משוה דינר. ופרש"י ז"ל ובנתיה דר' ינאי נמי היכא דמקדשן בליליא אי נמי דשויאן שליח מקפידות על עצמן ואינן מתקדשות אלא בתרקבא דדינרי. ואינו מחוור ועיקר הפירוש כך הוא כי קאמינא דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח פי' שהאשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות משוה דינר ובנתיה דר' ינאי נמי היכא דמקדשן בליליא א"נ דשויאן שליח בדינר מקדשן דמידע ידען דמאן דמקדש בשוה דינר מקדש ואין אשה מקפדת על כך ואי בנתיה דר' ינאי מקפידות על עצמן טפי משאר נשים הוה להו לגלויי דעתיהו ולימרו לשליחא דלא מקדשן בפחות מתרקבא דדינרי אי נמי למאן דמקדש להו בליליא.
רב יוסף אמר הינו טעמא דב"ש כדרב יהודה דא"ר יהודה א"ר אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי, והמטבע הפחות שבצור הוא דינר, וכסף של דבריהם כסף מדינה דהינו, כסף ירושלם. [י"א ע"ב] ומקשה וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ותנן שבועת הדיינין הטענה שתי כסף שהרי המפקיד אצל חברו כסף או כלים אם כפר הנפקד בכל ואמר שאין בידו כלום אינו טעון שבועה מן התורה אלא מדרבנן ומודה מקצת טעון שבועה מן התורה ואמ' הכא דשבועת הדיינין הטענה שתי כסף דהינו שני מעין ואם איתא דכסף האמור בתורה כסף צורי ומטבע הפחות שבצור דינר לימא הכא הטענה שני דינרין או דינר דאע"ג, ...מסלע הוא כסף צורי וכסף קצוב של דבריהם היכא שהוא סלע הוא כסף מדינה דהכא של דבריהם דומיא דתורה קא תני ותרויהו בסלע אבל מנה פעמים הוא מנה צורי ופעמים מנה מדינה.
<h2>דף יב.</h2>
אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חישינן שמא שוה פרוטה במדי. כתב הר"מ במז"ל [אישות פ"ד הי"ט] דהכא כדאמ' חישינן שמא שוה פרוטה במדי הני מילי בדבר המתקיים ואם הביאו למדי עומד בטעמו ובמראהו ואינו מופסד אבל בדבר שאין מתקים כגון תבשיל וכיוצא בו שאם הביאו למדי יפסד ויהא משונה מטעמו [ו]ממראהו אינה מקודשת אפילו מספק לפי שאם אינו שוה פרוטה בשום מקום דהכא הא קא חזינא דלית ביה שוה פרוטה ואי במקום אחר הוה ליה מופסד ועומד משעה שהביאו לשם. ואם תאמר א"כ אמאי שני ליה הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק לישני ליה הא בדבר המתקים הא בדבר שאין מתקים. ויש לתרץ דעדיפ' מינה שני ליה והא קמ"ל דהא דאמר שמואל מקודשת חישינן שמא שוה פרוטה במדי אינה מקודשת אלא מספק. והר"מ ב"ן נ"ר כתב דאפילו אנו יודעין בודאי שאותו דבר שמקדש בו שוה פרוטה, הואיל ובמקום זה אינו שוה פרוטה אינה מקודשת אלא מספק משום דבקדושין אין לך בהן אלא כמקומן ושעתן.
<h2>דף יב:</h2>
אמרו ליה רבנן לרב חסדא אמרי איכא סהדי באורית דההוא יומא הוה שוה פרוטה. פי' קול יוצא בעיר שאומ' דסהדי איכא באורית דידעי דההוא יומא שקדשה הוה שוה פרוטה. וליכא לפרושי אמרי איכא סהדי באורית וכו' דניחוש שמא איכא סהדי באורית דידעי דבשעת קדושין (לית) [אית] בהו שוה פרוטה דאם כן הוה להו לרבנן לפרושי למילתיהו טפי ולימרו לי' לרב חסדא וניחוש דילמא איכא סהדי דידעי וכו'. ועוד דהא הוה ליה כי ההיא דאמרינן במסכת כתובות [כ"ג ע"א] דבנתיה דשמואל אישתביאן ואסקונהו לארעא דישראל אוקמוה לשבוייהו אבראי ועילו אינהי לבי מדרשא דר' חנינא חדא אמרה נשביתי וטהורה אני וחדא אמרה נשביתי וטהורה אני שרנהו ר' חנינא דמגו דיכילאן למימר לא נשביתי דהא ליתנהו לשבאי קמן יכילא למימר נשביתי וטהורה אני ואמרינן התם אמרו ליה רבנן לר' חנינא והא איכא סהדי במדינת הים שאומרים שנשבו הלכך כיון דלא יכלאן למימר לא נשביתי דהא איכא סהדי לא יכילאן למימר טהורה אני. וליכא לפרושי דהכי קאמרו ליה וניחוש דילמא איכא סהדי במדינת הים, דא"כ מתני' דהתם דאמ' דהאומרת נשביתי וטהורה אני נאמנת היכי משכחת לה, אלא הכי קאמרו ליה והלא קול יוצא בעיר שאומ' דאיכא סהדי במדינת הים שאומרים דנשבו הכא נמי מאי אמרי פי' קול יוצא בעיר. וא"ת א"כ קשיא דהא אמרינן בעלמא [גיטין פ"ח ע"ב] יצא שמה בעיר מקודשת ויש לתרץ דשאני הכא דקדושין איתנהו קמן וחזינא בהו דלית בהו שוה פרוטה ובטולי בטלינן ליה לקלא דאמר דבשעת קדושין הוה בהו שוה פרוטה, כדאמרינן במסכת גיטין [פ"ט ע"א] אפילו למ"ד לא מבטלינן קלא בהא מבטלין קלא מימר אמרי עיינו בהו רבנן בקדושין דלית בהו שוה פרוטה. וא"ת אם כן דמבטלינן קלא אמאי פרשי רבנן מההיא משפחה. יש לתרץ דשאני התם דמשום הכי מבטלינן קלא משום דעיינו בהו רבנן בקדושי וחזו דבשעת קדושין לא הוה בהו שוה פרוטה אבל הכא השתא הוא דחזו דלית בהו שוה פרוטה אבל בשעת קדושין לא הוו ידעי אי איכא בהו שוה פרוטה או לא ומשום הכי פרשי רבנן מניהו.
אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא דאמרי אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש. פי' אם הקלנו בשבויה דאמרינן בה עדים בצד אסתן ותאסר משום דמנוולה נפשה לגבי שבאי ומסתמא לא נטמאה ולעולם לא יבאו עדים ויאמרו דנטמאת נקל באשת איש דגבי אשת איש איכא למיחש לקלא וחיישינן שמא יבאו עדים ויאמרו שבשעת קדושין הוה בהו שוה פרוטה. ויש מפרשים אם הקלנו בשבויה דאסור לאו נקל באשת איש דאסור כרת. וזה אינו נכון משום דלאו קל וחומר הוא משום דכל היכא דאיסורא דאוריתא לא שנא לאו ולא שנא כרת כלהו חד דינא אית להו, והראשון הוא הנכון.
אשתיור מההיא משפחה בסורא ופרשי רבנן מניהו דקא סברי דקדושי ראשון הוו קדושין ואינה יכולה לקבל קדושין מאחר. ולאו משום דסבירא להו דשמואל אלא משום דסבירא להו דאביי ורבא דאמרי אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש.
ולענין פסקא משמע מהכא דלית הלכתא כותיה דשמואל משום דאמ' הכא דרבנן לא סבירא להו כשמואל, ועוד דאמרינן לעיל רב חסדא לא סבירא ליה כשמואל. ורבינו אלפסי ז"ל והר"מ במז"ל [פ"ד מהל' אישות הי"ט] פסקו הלכה כשמואל, ותימה הוא דהא הכא אמרינן דרבנן לא סבירא להו כשמואל. ויש לתרץ דרבנן כשמואל סבירא להו דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי והכי קאמ' הכא דפרשי רבנן מההיא משפחה ולא טעמ' משום דסבירא להו כשמואל אלא משום דסבירא להו דאביי ורבא. וכי תימא כיון דרבנן סברי כשמואל למאי נפקא מינה אי עבדי כותיה או כאביי ורבא. ויש לתרץ דנפקא מינה לענין המקדשת בדבר שאינו מתקיים דאי משום דשמואל לא הוו פרשי רבנן מיניה דהא אינו שוה פרוטה במדי השתא דעבדי כאביי ורבא אפי' בדבר שאין מתקיים איכא למיחש לאותן קדושין אי נמי כגון שקדשה בדבר שאינו שוה פרוטה והוא אמר לה על מנת שיהא שוה פרוטה באותה מדינה דאי משום דשמואל ליכא למיחש השתא דעבדי כטעמא דאביי ורבא איכא למיחש לסהדי.
רב הוה מנגיד על דמבטל גיטא ועל דמסר מודעא אגיטא. פרש"י ז"ל על דמבטל גיטא כגון שכותב גט לאשתו ונותנו לה ע"י שליח ובטלו לפני השליח ועל זה היה מנגד רב משום דחייש שמא אותו שליח יתן אותו גט המבוטל לאשה ויבא שתנשא לאחר ונמצא אשת איש נבעלת לזר. וזה אינו נכון משום דאטו ברשיעי עסיקינן שיתן גט מבוטל לאשה, ועוד משום חשש פשיעת [זה] מלקין לזה טוביה חטא זיגוד מנגד. ויש לפרש וכן הוא הנכון על דמבטל גיטא כגון ששלח גט לאשתו למקום אחר ובעוד שהוא ביד השליח בטלו שלא בפניו והרי זה בא לידי תקלה ומשום הכי הוה רב מנגיד ליה. ואפילו למ"ד בטלו שלא בפני השליח אינו מבוטל אפילו הכי הוה מנגיד ליה רב משום דאיכא משום לעז דרואין, דבשעה שתהא נשאת לאחר יאמרו שלא כדין היא נשאת ואינה מגורשת מבעלה ראשון ויהיו מוציאים לעז על בניה שיהיו לה מבעלה שני.
ומאן דמצער שליחא דרבנן. פרש"י ז"ל שהזמינו לדין [מפי] הדיינין וזה קם עליו והכהו ע"כ ואינו מחוור דמאי שנא שליחא דרבנן דאפילו בכל אדם הוא בר נדוי, ומסתברא שצערו בדברים. ובפרק רבן גמליאל ביבמות [נ"ב ע"א] דמיתינן לה להא דרב גרסינן בספרי דוקני דמבזי שליחא דרבנן ופרש"י ז"ל שם שמעיז פניו להתריס עם שליח ב"ד.
<h2>דף יג.</h2>
קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו איחייבנא בהו. פי' שתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון דין הוא שלא תהא מקודשת וליכא למימר דכיון דשתקה ולא יהיב ליה לזוזי לקדושי מתרצא דאפי' הכי אינה רוצה להתקדש והא [ד]לא שדיא להו משום דסברא אי שדינא להו ומתבדי איחייבנא בהו הכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה אם איכא דלא ניחא לה תשדינהו דהא ודאי אי שדיא להו לא מיחייבא בהו. ואם תאמר בשתיקה לאחר מתן מעות בפקדון אמאי אינה מקודשת דאם איתה דלא ניחא לה תשדינהו ולימא ליה הרי שלך לפניך. תירץ הר"א אב ב"ד ז"ל דהב"ע כגון שהפקידו לזמן ואם כן אפילו אמרה ליה הרי שלך לפניך אי מיתבדין מיחייבא בהו כיון שלא הגיע הזמן. וזה אינו נכון משום דהאי חילוקא דבין שתיקה דאחר מתן מעות בפקדון לשתיקה לאחר מתן מעות בקדושין לא משכח ליה רב הונא אלא בהפקידו לזמן ואם כן לאו אורחא דאמוראי הוא לאפוקי מתניתא מפשטה כי היכי דלקשו מינה דמתניתא דהכא בסתמא קא תני כנסי סלע זו בפקדון קאתי ומשמע בפקדון שלא לזמן. והראב"ד ז"ל תירץ דהכא לאו דינא קאמר רב הונא דאלו כן הא יכלא למשדינהו ניהליה ולמימר ליה הרי שלך לפניך אלא הכי קאמר שהאשה טועה בדבר ואומרת אי שדינא להו איחייבנא בהו ואפילו אם אומר לו הרי שלך לפניך דיקא נמי דקא תני סברה אבל דינא לאו הכי הוא. פריך רב אחאי אטו כלהו נשי דינא גמירי הכא נמי בקדושין סברה וטעיא אי שדינא להו איחייבנא בהו. והרמב"ן נ"ר כתב דבפקדון אי שדיא להו מיחייבא בהו עד דמהדרא להו מיד ליד דלהכי קבלתינהו אבל אי אמרה ליה תא שקול דידך ולא בעי למשקליה אי אמרה ליה הרי שלך לפניך ושדתינהו קמיה מיפטרא אבל היכא דלא אמרה ליה ולא מידי מיחייבא בהו והכא כדמוכח בקדושין דכי שתקה נמי הוו קדושי לאו משום דלא טענה דאם כן הוה ליה לאקשויי טפי ולמימר אם איכא דלא ניחא לה לימא ליה איני רוצה בקדושיך אלא משום דלא שדיא להו והכא במאי עסיקינן באשה שתקנית שאינה רוצה לדבר והכא דינא קא תני והכי קאמ' התם דבתורת פקדון יהבינהו ניהלה אי סברא אי שדינא להו ולא אמינא ליה ולא מידי מיחייבנא בהו הכא דבתורת קדושין יהבינהו ניהלה אם איתא דלא ניחא לה תשדינהו ואפילו לא אמרה ולא מידי מיפטרא אפילו אבדו.
שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא. פי' שלחה להאי פלוגתא דרב הונא ורבא דפליגי בשתיקה לאחר מתן מעות בקדושין אי הויא שתיקה או לא דרב הונא אמר הויא שתיקה ומקודשת ורבא אמר לא הויא שתיקה ואינה מקודשת. אמר ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה. ולענין פסקא משמע דכיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע לכו חושו לה אנן נמי חיישינן לה ושתיקה דלאחר מתן מעות בקדושין כי הא דצפתא דאסא חיישינן לה מתורת ספק וצריכא גט להתירה לעלמא ולעיולה להא צריכא קדושין אחרים. אבל שתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון לא הויא שתיקה כבריתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל הלכות גדולות ז"ל. ואיכא מ"ד דהיכא דשדיך אפילו שתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון הרי היא מקודשת ודייק לה מהא דאמרינן האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת והא התם דבשתקה עסיקינן ואפילו הכי מקודשת בפקדון וקשיא הך דאמרינן הכא דשתיקה לאחר מתן מעות בפקדון לא כלום הוא. ומפרקי דהתם בדשדיך והכא בדלא שדיך. והא ליתא דהתם בדאמרה ליה אין קאמ' ואע"פ דלא פרשו כך התם משום דלאו בעיקר דין שתיקה אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה אין והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אינה מקודשת ואם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת ולעולם אפילו בדשדיך היכא דקדשה בפקדון אם אמרה אין מקודשת שתקה אינה מקודשת. אבל הר"ם במז"ל [אמ'] כתב [פ"ה מהל' אישות הכ"ה] בהא דצפתא דמשום צפתא חוששין לה שמא שוה פרוטה במדי אבל משום שתיקה דמעות לא, משמע מדבריו דקא סבר דכיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה שמעינן דהא דרב הונא ליתה כיון דרבינא לא חש לה ולפום בדיתאי בלחוד הוא דקאמ' חושו לה משום כבוד רבם הלכך לכולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא. ואם תאמר אם כן דמשום צפתא חיישינן רבינא נמי אמאי לא חש לה ושלח להו אנן לא שמיע לן הא דרב הונא. ויש לתרץ דרב אחא לא שלח ליה לרבינא האי עובדא דצפתא אלא הכי שלח ליה שתיקה דלאחר מתן מעות בקדושין הויא שתיקה או לא, והיכי דמי כגון דיהב לה מעות בחיקה שקלתה ואישתיקה, אמר להו אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה. אי נמי יש לתרץ דאפילו תמצא לומר דעובדא דצפתא שלח ליה לא חייש רבינא לשמא שוה פרוטה במדי משום דמקדש לא הוה דעתיה לקדושא בצפתא דאסא בלחוד אלא בכל מה שבתוכה הלכך אפי' ידעינן בודאי דההיא צפתא שויה פרוטה לא חיישינן לה כיון דדעתיה דמקדש לאו להכי הוה אלא עיקר קדושין הם מחמת זוזי דאית בה וכיון דאשתיקה הוה ליה שתיקה דלאחר מתן מעות ורבינא דלא שמיע ליה הא דרב הונא לא חייש לה.
ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ובין לא שדיך דתניא אמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אם בשעת מתן מעות אמר לה כן רצה מקודשת לא רצה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצה אינה מקודשת וכו'. ואסיקנא מאי רצה דאמרה ליה אין לא רצה דאישתיקא משתק ואינה מקודשת היכא דשתקה משום דיכלא למימר אין שקלי ודידי שקלי. ודוקא היכא דאמר לה בתחלה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר בו ואמר לה התקדשי לי בו ושתקה דאינה מקודשת משום דלשם פרעון הוא דנתנו לה ואם הוא חזר בו היא אינה חוזרת בה אבל היכא דלא אמר לה לשון פרעון כלל אלא שאמר לה כנסי סלע זו סתם ואח"כ אמר לה התקדשי לי בו ושתקה הרי זו מקודשת ואע"פ שהוא חייב לה מעות וחייב לפרעה באותו היום משום שסתם אשה רוצה היא להתקדש בכל ענין משא"כ לענין חוב שאדם חייב לחברו שאם ראובן חייב לשמעון וללוי מעות ואמר לאחד מהם טול מנה ותן אותו לחברך בפרעון מחמת חוב שיש לו עלי והוא לקחו בסתם ולא אמר לו כלום יכול ללקחם לעצמו מחמת חובו שיש לו על ראובן ואומר אין שקלי ודידי שקלי אבל הכא גבי קדושין כיון דלא אמר לה לשון פרעון מקודשת. אבל הר"מ במז"ל [אישות פ"ה הי"ב] כתב החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם שנתנו לה ונטלתו ושתקה אם היה ביניהן שדוכין הרי זו מקודשת אף בששתקה ואם לא שדיך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם אמר לה אחר שנטלה החוב שלה הרי את מקודשת לי בו אפילו אמרה הן אינה מקודשת. נראה מדבריו דקא סבר דהאי חזר בו לאו חזר בו מאותו שאני חייב ליכי שאמר אלא פי' כנסי סלע זו שאני חייב ליכי ולא הפסיק הענין בדברים אלו אלא חזר ואמר לה התקדשי לי בו ואפילו בדאמרה הן לא מקודשת.
<h2>דף יג:</h2>
כי נח נפשיה דר' אסי עיילי רבנן לנקוטינהו לשמעתיה ויתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה שהרי יולדת מטמאה מקדש וקדשיו עד שתביא חטאת ועולה ואם הביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה. אבל אם הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משום שלעולם החטאת קרב ראשון וא"ר יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתם מחיים. פי' עד כאן לא אמרינן שהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה אלא היכא דהקריבה החטאת והפרישה העולה דאי לאו הכי אין היורשים חייבין בעולה אלמא קא סבר שעבוד לאו דאוריתא, פי' שעבוד נכסים של אדם שיהו משועבדים לפרוע מהם חובותם אינן מן התורה דאי מדאוריתא אפילו לא הפרישתה מחיים נמי יביאו יורשים עולתה רב אסי אמר ר' יוחנן אע"פ שלא הפרישתה מחיים נמי יביאו יורשים עולתה אלמא קא סבר שעבודא דאוריתא. והני מילי דאמרינן הכא האשה שהביאה חטאתה ומתה (היכא דפרישנא מחיים) [היינו] דוקא בשהביאה והקריבה חטאתה בתחלה אבל הפרישה חטאתה ועולתה לעולם אין יורשים יכולים להקריב עולתה משום דחטאת קודמת לעולה לעולם וכיון דחטאת אינו קרב שהרי מתו בעלים העולה נמי אינה קריבה דליכא למימר דחטאת כמאן דליתיה דמי ויהיו יורשים מקריבים העולה לפי שהעולה מחמת חטאת היא באה וכיון שהחטאת אינו העולה נמי אינה קריבה. ויש מדקדקים מדקא תני סופא דההיא מתני' הביאה עולה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה משמע הא היא היכא דהביאה עולתה בתחלה מביאה חטאתה ואינה צריכה להביא עולה אחרת אלמא עולה שקדמה לחטאת כשרה והא דאמרינן בפרק תמיד נשחט [פסחים נ"ט ע"א] וכי תימא בשקרבה עולתו ומי קרבה עולתו קודם לחטאת והתניא וכו' ואמר רבא שאני עולת מצורע דכתיב ביה והעלה את העולה שהעלה כבר, אלמא דדוקא במצורע אבל בעלמא אפילו בדיעבד נמי אסור. ויש לתרץ דה"ק האשה שהביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה הא היא בדיעבד תביא חטאתה אחר העולה דכיון דאשכחן גבי מצורע שמקריב חטאת אחר עולה כדנפקא לן מקרא גבי אשה נמי בדיעבד היכא דהביאה עולתה בתחלה תביא חטאתה ואינה צריכה עולה אחרת. אי נמי יש לתרץ דסופא דמתני' דהתם סתמא קא תני וקאי בין אאשה בין אמצורע, אי אמרינן דאאשה קאי מאי הביאה דקא תני הפרישה ודיקינן מינה הא היא היכא דהפרישה עולתה תביא חטאתה ובלבד שתקריב חטאתה בתחלה ואחר כך עולתה, ואי אמרינן דאמצורע קאי מאי הביאה הקריבה ממש ואפילו הכי מקריב חטאתו אחר כך בלא עולה אחרת משום דכתיב ביה והעלה את העולה שהעלה כבר.
והכי נמי איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרויהו מלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות דקא סברי שעבודא לאו דאוריתא ור' יוחנן וריש לקיש אמרי גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות דקא סברי שעבודא דאוריתא. א"ר פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. פי' שהלוקחים מהלוה לא היו יודעים בשעת לקיחתן שיהא חייב המוכר לשום אדם כלום לפי שאין קול מלוה שאדם מלוה לחברו על פה יוצא ומתפשט בחוץ אא"כ היתה מלוה בשטר. וא"ת היכי אמר רב פפא הכא דטעמא דגובה מן היורשין משום דשעבודא דאוריתא והא א"ר פפא בעלמא [ב"ב קע"ו ע"א] הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ותירץ הרב אלפסי ז"ל דהתם ה"ק מה טעם העמידוה על דין תורה ואמרו שעבודא דאוריתא כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וזה אינו נכון לפי שדבר שעושין כמו שאמור בתורה אינו צריך טעם דמן הדין הוא שאין נותנין טעם אלא במקום שמבטלין דברי תורה כגון הא שאמרו דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא שהוא שלא כדין תורה שאם מדין תורה הוה ליה למימר דגובה מן הלקוחות דהא שעבודא דאוריתא. ועוד דהא קימא לן במסכת כתובות [פ"ו ע"א] דרב פפא סבר שעבודא לאו דאוריתא דאמרינן התם א"ר פפא פריעת בעל חוב מצוה אמרו לו אי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי ומשני כדתניא האומר לולב איני נוטל סוכה איני עושה כופין אותו עד שתצא נפשו הכא נמי כופין אותו ב"ד ופורעין חובו מנכסיו ואם איתה דקא סבר רב פפא שעבודא לאו דאוריתא מאי מצוה קאמר אפילו חיובא נמי איכא. ותירץ רבנו האיי ז"ל דהתם דקאמר דטעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר אפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. והפי' הנכון בזה כך הוא דהכא והתם רב פפא למפסק הלכתא בין כמאן דאמר שעבודא דאוריתא ובין כמ"ד שעבודא לאו דאוריתא הוא דאתא, והכא אתא למפסק הלכתא כמ"ד שעבודא דאוריתא וה"ק מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין מן הדין דהא קא סבר שעבודא דאוריתא ואפילו הכי אינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא, והתם אתא למפסק הלכתא כמאן דאמר שעבודא לאו דאוריתא והכי קאמר הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ואף על גב דקי"ל שעבודא לאו דאוריתא גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. וא"ת א"כ דההיא אליבא דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא היא אמאי יהיב טעמא דאינה גובה מן הלקוחות משום דלית לה קלא תיפוק ליה משום דשעבודא לאו דאוריתא ויש לתרץ דה"ק טעמא דאמרינן אינה גובה מן הלקוחות ולא אמרינן שיהא גובה משום נעילת דלת כי היכי דאמרינן דגובה מן היורשים משום דלית לה קלא.
פיס'. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ודילמא לכהן גדול בלאו לכולי עלמא בעשה. פי' הראב"ד ז"ל דהאי עשה נפיק מדכתיב [בראשית ב' כ"ד] ודבק באשתו ולא באשת חברו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה ולאו הבא מכלל עשה עשה. ורש"י ז"ל פי' דנפיק מדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר שעל ידי גירושין ולא ע"י מיתה דושלחה לזו ולא לאחרת משמע.
א"ר אשי חדא דיבם לא איקרי אחר וכו'. ואם תאמר והיכי אמ' הכא דיבם לא איקרי אחר והא אמרינן במסכת כתובות [פ"א ע"א] שאדם אומר לאשתו לכשתנשאי לאחר טול מה שכתוב ליכי ופריש התם דאחר אפי' יבם במשמע. ויש לתרץ דשני התם דבעל הוא דאמר לה לההיא מילתא ולבעל כל גברא איקרי ליה אחר לגבי דידיה ואפילו יבם אבל בשאר מקומות שאין הבעל מדבר יבם לא איקרי אחר. כך תירצו בעלי התוספות ז"ל.
<h2>דף יד:</h2>
מתני'. עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. ואם תאמר וליתני נמי וקונה את עצמו בשטר דהא בגמרא נמי תני ליה וכי תימא דסבר תנא דעבד אין גופו קנוי אם כן קשיא לרבה דאמר עבד גופו קנוי וכו'. ויש לתרץ דתנא מילתא דבעל כרחיה דאדון קא תני אבל שטר כיון דליתיה אלא מדעתיה דאדון לא קא תני.
גמ' אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף. פרש"י ז"ל שגוי אינו קונה במשיכה במטלטלין בישראל דכתיב ביה מיד עמיתך עד שימשוך מיד ליד. וזה אינו נכון משום דהא אליבא דריש לקיש היא אבל ר' יוחנן דהלכתא כותיה סבר דמעות קונות מן התורה ודריש לעמיתך לעמיתך בכסף לגוי במשיכה. ויש לתרץ דאע"ג דר"ל לית הלכתא כותיה אפ"ה פרכינן אליביה כי ההיא דאמרינן במסכת כתובות [ט"ז ע"א] וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי ניזיל בתר רובא ואע"ג דקימא לן כשמואל דאמר דלא אזלינן בממון אחר הרוב אפילו הכי פרכינן סתמא אליבא דרב. אבל רבנו תם ז"ל פי' הואיל וכל קנינו של גוי בעבד עברי הוא בכסף בלחוד לפי שבחזקה אי אפשר שאף לישראל נמי אינו נקנה בחזקה ובשטר נמי אי אפשר שיהא גוי קונה בו עבד משום דשטר מהיכא גמרינן ליה מאמה העבריה דהקישה הכתוב לאחרת כדלקמן ואמה העבריה בגוי ליתה דהא ליתיה בר יעוד, ואפילו למ"ד מוכרה לקרובים התם הוא משום דקרובים איתנהו בתורת יעוד בעלמא מיהת אבל גוי דליתיה בתורת יעוד כלל לא. ואע"ג דאמרינן התם בגיטין [ל"ח ע"א] אשכחן גוי ישראל מנא לן דכתיב וישב ממנו שבי אלמא דאפילו לגוי עבד עברי נקנה בחזקה שאני התם דבמלחמה קאי דהא מייתי ביה קרא דוישב ממנו שבי. ועוד ראיה דהא קימא לן בעלמא [ב"ק צ"ה ע"א וש"נ] דקרקע אינה נגזלת ואמרינן התם בגיטין עמון ומואב טהרו בסיחון.
אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פרש"י ז"ל אלמא בכסף קנאה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעא. ולא נהיר דאיפשר דקנאה בשטר ויהיב לה כסף בתורת דמים ומהנהו דמים מגרעא. אבל רת"ם ז"ל פי' דכיון דאשכחן דמגרעא פדיונה וקונה את עצמה בדמים כשם שקונה את עצמה בדמים כך נקנית בדמים.
ואו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון דהינו מוכר עצמו לישראל מתחתון דהינו מוכר עצמו לגוי מה להלן בכסף דהא כתיב ביה מכסף מקנתו אף כאן בכסף. וא"ת ואימא נמי וילמד תחתון מעליון מה עליון בשטר אף תחתון בשטר. יש לתרץ דלא איפשר דתיהוי שטר בגוי כיון דגמרינן ליה מאמה העבריה ואמה העבריה בגוי ליתא כיון דלאו בר יעוד הוא כדפרישנא לעיל.
מאי טעמא דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ורצע אדוניו את אזנו במרצע אזנו שלו ולא אזנו של מוכר עצמו. ואם תאמר ולרבנן דהינו תנא קמא אמאי איצטריך מיעוטא למעוטי דמוכר עצמו אינו נרצע דהא בעינן שיהא לו אשה ובנים שיהא יכול לומר אהבתי את אשתי ואת בני ותנא קמא הוא דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וצ"ת.
<h2>דף טו.</h2>
ואידך דהינו תנא קמא מואם אמור יאמר העבד נפקא שאין אמה העבריה נרצעת העבד ולא אמה העבריה. ואם תאמר ולתנא קמא למאי איצטריך מיעוטא לאפוקי שאין אמה העבריה נרצעת דהא אמר ת"ק מוכר עצמו אינו נרצע מכרוהו ב"ד נרצע ואלו אמה אינה נמכרת בב"ד דהא דרשינן בגנבתו ולא בגנבתה. ויש לתרץ דאפילו הכי אצטריך מיעוטא דאל"ה הו"א דניליף עבריה מעברי הנמכר בב"ד דהא אקשינהו קרא דכתיב [דברים ט"ו י"ב] כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי והא אוקימנא ליה לקרא במכרוהו ב"ד דכי ימכר ע"י אחרים משמע קמ"ל העבד ולא אמה העבריה.
אלא לו ולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כר' נתן דתניא א"ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה, פי' כגון ראובן שהלוה לשמעון מנה ושמעון הלוה ליהודה מנין שמוציאין אותו מנה מיהודה ונותנין אותו לראובן שלא ברשותו של שמעון ת"ל ונתן לאשר אשם לו דהינו המלוה ראשון, סד"א דהכא נמי גבי עבד יהו מוציאין הענקתו מיד רבו ונותנין אותה לבעל חובו של עבד אתא לו ואפקיה. ואידך דהינו תנא קמא בעלמא נמי לא סבירא ליה כר' נתן הלכך האי לו לא איצטריך לאפוקי מדר' נתן דהא בעלמא נמי לא סבירא לן כותיה ודרשינן מיניה לו ולא למוכר עצמו. והקשה הרמב"ן נ"ר ולימא מדסבירא לן כר' נתן אף בזו לפיכך דריש תנא קמא לו ולא למוכר עצמו. ותירץ הרב נ"ר דאי סבירא ליה לתנא קמא בעלמא כר' נתן טפי עדיף ליה למדרש לו ולא לבעל חובו משום דהוה ליה מיעוטא בדידיה ומיקימא ג"ש דשכיר שכיר מלמדרש לו ולא למוכר עצמו משום דמיעוטא לאחר ומיבטלא ג"ש דשכיר שכיר אבל השתא דאמ' דבעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן דרשינן לו ולא למוכר עצמו.
ומיהו איפשר דר' נתן סבר לה כתנא קמא דכיון דאיהו סבר בעלמא שמוציאין מזה ונותנין לזה לא דריש הכא לו ולא לבעל חובו אלא לו ולבעל חובו ודרש לו ולא למוכר עצמו כרבנן וכיון שכן מסתברא דהלכתא כותיה. והא דא"ר נתן שמוציאין מזה ונותנין לזה דוקא היכא דמלוה שני הוא חי, והא קמ"ל ר' נתן דאע"ג דהוא יכול למימר ליה למלוה ראשון לאו בעל [דברים] דידי את אפילו הכי זה גובה את חובו ממנו, אבל היכא דמת מלוה שני הוא פורע ליתומיו תחלה והוו להו מטלטלי דיתמי ולבעל חוב לא משתעבדי כדאמרינן במסכת כתובות [פ"ד ע"א] מי שמת והניח אשה ובנים ובעל חוב ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ופריש מאי כושל בעל חוב ור' עקיבא אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין יורשין צריכין שבועה, אבל היכא דפרע להו קרקע ודאי בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, כדאמרי' בעלמא [שם צ"ב ע"א וש"נ] יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם ואי פקח אידך מקרקש בזוזי לבעל חוב דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אביהן ומוקמינן ליה בידיה דזה היה פקח ונשכר. והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דבעל חוביה אבל במקום שמוצא לגבות אין מוציאין מזה ונותנין דאמר ליה הנחתי לך (ב)מקום לגבות ממנו דבעל חוב כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין מקום שיש בני חורין.
ואם תאמר ר' נתן אמאי איצטריך למימר טעמא מדכתיב ונתן לאשר אשם לו תיפוק ליה משום שעבודא דאוריתא, ותנא קמא דהכא אמאי פליג עליה וכי לא סבר תנא קמא שעבודא דאוריתא. וכי תימא דבהא פליגי אי שעבודא דאוריתא או לא אם כן הא דאיפליגו בה אמוראי בשלהי בבא בתרא [קע"ה ע"ב] ושקלי וטרו בה התם למדק יתה ממתני' וממתניתא אמאי לא מייתי התם הדין פלוגתא אלא ש"מ דלא שיכא כלל בשעבודא אי דאוריתא או לא. ויש לתרץ דהינו טעמא משום דלא שיך שעבודא אלא בנכסים ממש דלוה הא נכסים שנשתעבדו לו שאין גופן ממון שלו לא משתעבדי למלוה שלו, תדע שהרי למאן דלית ליה דר' נתן יכול הוא למחלם ללוה דיליה ולא חשבינן ליה כחב לאחרים. ועוד שאותה מלוה אינה משועבדת למלוה לגמרי שהרי אינו יכול להקדישה ולמכרה וכיון דברשותו אינה עומדת אינה משועבדת למלוה.
מאי משמע. יש מפרשים מאי משמע דושבתם איש אל אחוזתו בנרצע ושב אל משפחתו במכרוהו ב"ד אימא איפכא אמר רבה בר שילא איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה. והקשה הראב"ד ז"ל ואכתי מאי משמע דהא מכירת ב"ד נמי אינה נוהגת באשה דאינה נמכרת בגניבתה. ויש לתרץ דאשה נמי שיכא במכירה דמכירת האב כמכירת ב"ד שאף היא נמכרת בעל כרחה. ועיקר הדבר אינו מחוור דמאי נפק"מ בקראי אי מוקמינן הא בנרצע והאי במכרוהו ב"ד או איפכא כיון דדינא קם ליה. אלא ה"פ מאי משמע דהאי ושבתם איש אל אחוזתו בעבד דילמא בשדה אחוזה הוא דכתיב כפשטיה דקרא ונדרשיה במידי אחרינא דשדה אבל נרצע אימא נקנסיה ולא ליפוק כלל כדכתיב לעולם ופרקינן אי זהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה אבל חזרות שדות ביובל לבעלים נוהג הוא אף באשה.
<h2>דף טו:</h2>
ור' האי ויצא בשנת היובל מאי עביד. פי' בשלמא לר' יוסי ור' עקיבא ניחא דדרשי ליה לאיתויי גאולת קרובים או גאולת אחרים לשעבוד למר כדאית ליה, אלא לר' דכלהו לשחרור ושעבוד ליכא למילף מהאי קרא כלל משום דבאלה לאו לגלויי דחד מיניהו לשעבוד אתא אלא לדרשא אחרינא, האי קרא מאי עביד ליה דלאפוקי דבשש אינו נגאל לא איצטריך דלהכי אתא באלה ואי אמרת לאיתויי בשש אינו נגאל אבל לגואל ביובל היכא דאפיקתיה משש לאוקומי איובל לא איצטריך קרא שהרי כבר אמור עד שנת היובל.
<h2>דף טז.</h2>
בשטר מנא לן אמר קרא אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר. אבל קדושי כסף דאחרת ליכא למגמר מאמה העבריה כיון דיציאת אמה בכסף ויציאת אחרת ליתה בכסף וליכא למגמר לה דהא מיעטיה קרא מספר כריתות אף קנינא לא גמרינן. מסתברא שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל והא דלא קאמר שכן מכניס בבת ישראל משום (דהשתא) [ד]אליבא דרב חסדא דאמר שטר אמה העבריה אב כותבו הוא דפרקי' השתא ולדידיה שטר ארוסין לא דמי לשטר אמה העבריה דהתם קונה כותבו ושטר אמה מקנה כותבו. אבל ודאי דאמי לשטר גירושין דמה התם מקנה כותבו אף כאן מקנה כותבו.
תנא וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי דכתיב ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף אלא האי שטר היכי דמי אילימא דכתיב ליה שטרא אדמיה, פי' שהעבד כתב לו לרבו שטר של חיוב ממון מחמת שחרורו היני כסף, מיהו הני מילי דוקא בשכתבו ברצון רבו אבל בעל כרחו לא כלום הוא משום דאיהו נקיט מרגניתא בידיה ויהבי ליה חספא אלא הכי פי' אילימא דכתיב ליה שטרא אדמיה היני כסף כל מקום שרבו רוצה בכך, אלא שטר שחרור שטרא למה לי לימא ליה באפי תרי זיל. מהכא שמעינן דמחילה לא בעיא קנין.
אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. ודוקא בהא מילתא הוא דאמרינן דעבד גופו קנוי אבל בשאר דברים אין גופו קנוי כגון לענין מציאה וערוב שאין ידו כיד רבו. ואם תאמר א"כ דאין גופו קנוי אלא להא מילתא בלחוד אמאי בעי למכתב ליה שטר ליסגי במחילה. ותרץ הרמב"ן נ"ר שעבד כנעני שני קנינים יש לרבו עליו אחד קנין ממון דהינו קנין דמעשה ידיו ואחד קנין אסור שאוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצות שאינו חייב בהן אלא כנשים ומחמת קנין אסור זה הוא דבעי שטר שחרור ולא סגי ליה במחילה, והכא נמי גבי עבד עברי אית ביה שני קנינין אחד קנין ממון ואחד קנין אסור שמתירו בשפחה כנענית ומחמת אותו קנין אסור הוא דבעי שטר שחרור ולא סגי ליה במחילה. וא"ת א"כ אמאי תנא וקונה את עצמו בכסף דהא לא פקע קנין אסור מניה אלא בשטר. ויש לתרץ דשאני כסף דכיון דהוא נקנה בכסף קונה עצמו נמי בכסף. ואם תאמר אם כן דלא בעינן לעבד עברי שטר שחרור אלא מחמת קנין אסור שיש לרבו עליו שמתירו בשפחה כנענית לתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אמאי בעינן שטר לימא ליה [באפי] תרי זיל ולסגי. וכי תימא דהכא במכרוהו ב"ד עסיקינן, והא סתמא קא תני לא שנא מוכר עצמו ולא שנא מכרוהו ב"ד. ויש לתרץ דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית הוא דקאמר תנא קמא אבל הוא ודאי מותר הוא בה מחמת קנין רבו ומחמת אותו קנין הוא דבעי שטר ואפילו לרבנן.
<h2>דף טז:</h2>
אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה את עצמה במיתת אב מרשות אדון מקל וחומר וכו' מותיב רב ששת ארבעה מעניקים להם שלשה באיש ושלשה באשה. פרש"י ז"ל ארבעה יוצאין מעניקים להם קס"ד דהינו שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין ומאלו הארבעה יש מהן שלשה באיש דהינו שנים ויובל של שנים ונרצע שיוצא במיתת אדון ושלשה באשה דהינו שנים ויובל של שנים וסימנין. ואינו מחוור דא"כ הינו רישא דאמר תנא קמא ואלו מעניקים להם היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין. ויש לתרץ דאה"נ אלא דר' שמעון פרושי קא מפרש ולאשמועינן דאי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם הוא דאתא. ואיפשר לומר דלא קשיא מידי דרש"י קס"ד קאמר בלחוד אבל לקמן דמייתי להך מתניתא לאו הכי קסבר אלא מוקי לה להאי דר' שמעון כדמפיק לה הכא דר' שמעון מיתת אדון לא קתני כלל אלא ארבעה מאי היא שנים ויובל ויובל של רציעה וסימנין והכי נמי מסתברא כדמפיק לה הכא וחילק הוא בהם. ואין לתמוה למה לא פירש הוא דבריו כתנא קמא שכיון שסיים אי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם מיתת אדון ליתה במשמע דמשכחת להו מהא ארבעה באשה וכיון דאפיקתיה ממיתת אדון על כרחך אוקמיה איובל של רציעה. ואפילו הכי קשיא היכי אמר הכא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דהא באשה מיהא משכחת לה ארבעה והינו שנים ויובל וסימנין ומיתת אדון שאמה העבריה במיתת אדון יוצאה כדאמרינן לקמן אמה העבריה אינה עובדת לא את הבן ולא את האח, פי' אחר שמת רבה. אלא פי' רת"ם ז"ל שלשה באיש ושלשה באשה שלשה באיש הינו שנים ויובל כל יובל במשמע בין יובל של שנים ובין יובל של רציעה ומיתת אדון, ושלשה באשה דהינו שנים וסימנין ומיתת אדון, והינו דקאמר ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה וכיון דיובל של רציעה לית בה יובל של שנים נמי לא חשיב דהא תרויהו חדא מילתא נינהו.
מותיב רב עמרם ואלו מעניקים להם היוצא בשנים וביובל וכו' וא"ת ורב ששת נמי דמקשה מדר' שמעון דהיא סופא ליקשי מרישא ואלמוה לקושי' דהא סלקא בתיובתא דריש לקיש דכולה חדא מתניתא היא. ויש לתרץ דתרי מתניתי נינהי ואיהו חזא לדר' שמעון ולא חזא להא דאלו מעניקים להם.
קל וחומר פריכא הוא משום דאיכא למפרך מה לסימנין שדין הוא שיהו מוציאין מרשות אדון שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת האב שלא נשתנה הגוף. ואם תאמר מאי פירוקא דהא ק"ו מיהא איתיה והכי קאמרינן ליה ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. ויש לומר דהכי פי' מה לסימנין שכן נשתנה הגוף ואין זה הגוף שמכר לו דהא קטנה מכר נערה לא מכר והלכך דין הוא שתצא לפי שגוף זה לא נמכר, אבל במיתת האב הגוף במקומו עומד שלא נשתנה כלל שהרי קטנה היא עדיין כמות שהיתה קודם מיתתו. וא"ת אפי' הכי ליתי בק"ו דשנים ויובל ובמה הצד ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון, מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי תאמר במיתת האב שאין מוציאה בעבד שתהא מוציאה באמה סימנין יוכיחו שאע"פ שאין מוציאין בעבד מוציאין באמה אף אני אביא מיתת האב, מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת האב שלא נשתנה הגוף שנים ויובל יוכיחו שלא נשתנה הגוף ומוציאין אף אני אביא מיתת האב, מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי סימנין יוכיחו וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן, דהינו בשנים וביובל ובסימנין, שמוציאין בעלמא ומוציאין כאן אף אני אביא מיתת האב. ויש לתרץ דמה הצד פריכא הוא דהיכי אמרינן נימא דסימנין מוציאין בעלמא ליתה דסימנין אינן מוציאין בשום מקום חוץ מאמה. ובעלי התוספות תירצו דבמה הצד איכא למפרך מה להצד השוה שבהן שמוציאין בעבדות תאמר במיתת האב שאין מוציאה בעבדות, ואע"ג דהא בעינן למילף מכל מקום כל כמה דלא ילפינן לה איכא למפרך דלא ליתי במה הצד.
ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. ואם תאמר מכדי כיון דאמ' אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד ש"מ דמבטל הוא ממלאכתו ואם כן היכי אמ' אין לרבה אלא שכר בטלה בלבד כל מציאה נמי דרבה היא דהא בפ"ק דבבא מציעא [י"ב ע"ב] שקלי וטרו אי אשכחן דמציאה תהא של עבד ולא משכח לה אלא במגביה מציאה עם מלאכתו דאי בגונא אחריתי מציאה של עבד דרבו היא. ויש לתרץ דרבא לא פליג אדר' יוחנן דמוקי לה בעבד הנוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אלא מוסיף הוא אדר' יוחנן לומר שאין צריך לאוקמה בעבד נוקב מרגליות אלא בכל עבד נמי משכחת לה כל מקום שהוא מגביה מציאה עם מלאכתו, והכא מיירי בעבד הנוקב מרגליות שהמציאה שלו ואין לרבו אלא שכר בטלה בלבד. וכל שכן דמשכחת לה אליבא דרב פפא דאמר דלא משכחת לה שתהא מציאה של רבו אלא בששכרו ללקט מציאות הא בכל גונא אחריתי של עבד היא, הכא נמי מיירי בכל עבד חוץ מהשכור ללקט מציאות.
<h2>דף יז.</h2>
מנין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה כלומר חלה בבית רבו ולא ברח יהא משלים ת"ל ובשביעית יצא. אבל ברח וחלה ואף חלה בבית רבו וברח חייב להשלים כדגרסינן בירושלמי [בפרקין ה"ב] ברח ואחר כך חלה משלים ודן יכיל למימר ליה אלו גבאי הוית לא אבאשת אמר ר' חננא אף על קדמאה אתיא הא חלה ואחר כך ברח משלם ודן יכיל למימר ליה אלו גבי הוית אנשמת בפריע. א"ר ששת הב"ע כגון שברח ופגע בו יובל סד"א הואיל ויובל קא מפיק ליה שלוחו מעמך קרינא ביה ותעניק ליה קמ"ל. וודאי היכא דפגע בו יובל פטור הוא לגמרי ואינו חייב להשלים ממה שנתבטל ממלאכת רבו דאי חייב להשלים מאי פירוקא דהא איכא לאקשויי בורח השלמה בעי. ואפילו את"ל שהוא חייב להשלים לרבו כנגד מה שנתבטל לאו מתורת עבדות הוא דמשלם דכיון שפגע בו [יובל פ]טור הוא לגמרי אלא מתורת מזיק לחברו שהוא חייב להשלים משא"כ ביוצא בשש דכל זמן שלא הגיע זמנו הוא משועבד לו כשאר עבדים ומותר בשפחה כנענית. ואיפשר לומר דאפילו מדין מזיק אינו חייב להשלים דהוה ליה כמבטל כיסו של חברו שהוא פטור דהאי נמי לא עבד ליה אלא בטול כיס בלבד דהינו שמתבטל ממלאכתו הלכך פטור הוא.
הא קמ"ל מבצר הוא דלא בציר ליה הא בציר ליה מן חד מינא וטפא ליה מן חד מינא לית לן בה. וא"ת א"כ אמאי קאמר חמש סלעים מכל מין ומין לימא הכי כמה מעניקים לו חמש עשרה סלעים ומשמע בין כולהו, וכי תימא דה"ק דלכתחלה בעינן דליהב ליה חמש סלעים מכל מין ומין אבל דיעבד היכא דבציר ליה מן חד מינא וטפא ליה מן חד מינא לית לן בה, ליתה דהא לית לן בה קאמר ומשמע דלכתחלה נמי לא. ויש לתרץ דכי היכי דלשמועינן דריקם ריקם מבכור יליף מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים הוא דאמ' חמש סלעים מכל מין ומין.
א"כ צאן גורן ויקב למה לי לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה, פי' שהם פרים ורבים אף כל שישנן בכלל ברכה. וא"ת ולירבי כל מילי דהא פרט וכלל דמצאנך מגרנך ומיקבך פרט אשר ברכך י"י א-להיך כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי. ויש לתרץ דלאו פרט וכלל הוא אלא כלל ופרט וכלל דהעניק תעניק לו כלל מצאנך מגרנך ומיקביך פרט אשר ברכך י"י א-להיך חזר וכלל והוה ליה כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה למר יצאו כספים ולמר יצאו פרדות.
<h2>דף יז:</h2>
יקב למה לי. יש גורסים למר לאתויי כספים ולמר לאתויי פרדות והכי פי' דמיכדי הא אמרינן דהא מילתא דהענקה כלל ופרט וכלל הוא ואין בכלל אלא מה שבפרט מה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ומן הדין יצאו כספים ופרדות דהא אינן בכלל ברכה אתא יקב ורבי למר פרדות ולמר כספים. ורש"י ז"ל גרס למר למעוטי פרדות ולמר למעוטי כספים וקא סבר דכיון דאמרינן מה הפרט מפורש שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה כספים ופרדות בכלל דהא ישנן בכלל [ברכה] דפרדות משבחן בגופיהו וכספים משבחי בעיסקא הלכך יקב למאי אתא למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות.
שדה אחוזה נמי מהאי פירכא הוא דנפקא ליה לתנא כלום יש יבם אלא במקום שאין בן. פי' דהתם לא מוכח שיהא בן קם תחת אביו לשדה אחוזה עד דאקשינן כלום יש יבם אלא במקום שאין בן דאמרינן התם ואם לא יגאל את השדה בעלים ואם מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן, ואקשינן ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת אחיו ליבום ומשני כלום יש יבם אלא במקום שאין בן הלכך כל היכא דלא ידעינן לה להא פירכא ליכא למימר שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה. וא"ת נהי נמי דמהאי פירכא נפקא ליה לתנא שהבן קם תחת אביו לשדה אחוזה אפילו הכי בלא האי פירכא נמי איכא לאקשויי דהכא תרתי והכא חדא שהבן קם תחת אביו ליעידה ולירושה משא"כ באח דכל היכא דאיכא בן ואח בן קדים לירושה. ויש לתרץ דהכא לאו מהקדמה קא מקשה דכיון דלפעמים האח קם תחת אחיו לירושה אע"פ שהבן קודם לו תרויהו יורשים איקרו.
דתניא הלווה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו ומת הגר לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה המנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו. יש גורסים לא קשיא כאן שהורתו ולידתו בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והכי פי' בשהורתו ולידתו בקדושה רוח חכמים נוחה המנו וכשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אם יחזיר אין רוח חכמים נוחה המנו. ואינו נכון דאי בשהורתו ולידתו בקדושה ישראל גמור הוא ומאי איריא רוח חכמים נוחה המנו דאפילו מן הדין נמי הוא חייב להחזיר. וגרסת הספרים לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ופי' בשהורתו ולידתו שלא בקדושה (ו)לא יחזיר ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה... דוקא וטפי עדיף לאוקומי מתני' בדוקא ממתניתא. אבל יש לדקדק בפי' זה שהרי לא נתרצו כסדר דתירוצא דקמיתא בסופא ותירוצא דבתריתא ברישא. ויש לומר דבהא לא קפיד תלמודא וזמנין דעביד הכי בכמה דוכתי. ועוד יש להקשות אמאי אמרינן דהיכא דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה המחזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו וכי אי בעי לאבדינהו לנכסיה הכי נמי דאין רוח חכמים נוחה הימנו ותירץ רש"י ז"ל דמאי אין רוח חכמים נוחה הימנו שאין מחזיקים אותו טובה. ואינו נכון כדמוכחנא מההיא דשביעית. ויש לתרץ דטעמא דאין רוח חכמים נוחה הימנו משום דשויה כישראל גמור ואמרינן בעלמא [סנהדרין ע"ו ע"ב] המחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר [דברים כ"ט י"ח] למען ספות הרוה את הצמאה.
<h2>דף יח.</h2>
אמר רבא לא קשיא כאן בגנבה אחת כאן בשתי גנבות. פי' בגנבה אחת נמכר ונשנה בשתי גנבות כגון שגנב וחזר וגנב לאדם אחד אינו נמכר אלא פעם אחת. ופי' גניבה אחת כל שלא עמד בדין ביניהן ושתי גניבות שעמד בדין ביניהן. אמר ליה אביי גניבתו טובא משמע פי' מדלא כתיב גניבו וכתיב גניבתו משמע גניבות טובא ואמר רחמנא ונמכר משמע פעם אחת מדלא כתיב ימכר אלמא על גנבות הרבה לא ימכר אלא פעם אחת. אלא אמר אביי לא קשיא כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם פי' באדם אחד אינו נמכר ונשנה אפי' בשתי גניבות אבל אם גנב לשני בני אדם ימכר בשביל כל אחד ואחד וה"ה נמי באדם אחד אם גנב ונמכר ואחר כך גנב פעם שנייה שהוא נמכר פעם שנייה.
<h2>דף יח:</h2>
בפלוגתא דהני תנאי דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה. פי' כיון שפירס טליתו עליה האדון ונשאה לו אי אתה רשאי למוכרה דדריש בבגדו כמשמעו מלשון בגד. [דקא ס]בר דאין אדם [מוכר] את בתו לשפחות [אח]ר אישות. גרסת הספרים דגרסי הכא דברי ר' אליעזר, ר' עקיבא אומר בבגדו בה כיון שבגד בה פי' כיון שבגד בה אביה ומכרה פעם אחת שוב אינו רשאי למוכרה דדריש ליה מלשון בגידה דקא סבר אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות. ורש"י ז"ל גריס ר' עקיבא במקום ר' אליעזר ור' אליעזר במקום ר"ע, ואמרי' במאי קא מיפלגי ר' אליעזר ור' עקיבא גרש"י ז"ל ר' עקיבא סבר יש אם למקרא פי' יש עיקר למקרא ובתר הקריאה אזלינן דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד דאי לשון בגידה הוה לן למקרי בבגדו בחטף קמץ ור' אליעזר סבר יש אם למסורת פי' יש עיקר למסורת ואחר מסורת האותיות אזלינן ואע"ג דקרינן בבגדו לשון בגידה הוא כמו בבגדו דאי לשון בגד הוה ליה למכתב בביגדו ביו"ד הלכך דרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה ואין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות. ור' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת ואזלינן בתר המקרא דקרינן בבגדו בחרק והוא לשון בגד ואמרינן דכיון שפירס טליתו עליה שוב אי אתה רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, ויש [אם] למסורת וכיון שנמסר לנו בלא יוד שמע מינה דלשון בגידה הוא ודרשינן מיניה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות.
<h2>דף יט.</h2>
א"ר זירא ת"ש איש פרט לקטן פי' הר"א אב ב"ד ז"ל פרט לקטן פחות מתשע שנים ויום אחד וביאתו אינה ביאה היא פטורה אבל בבן תשע שנים ויום אחד היא חייבת משום דביאתו ביאה ונהנית. והקשה לו הראב"ד ז"ל דא"כ לימא יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש כי ההיא דאמרינן בעלמא [תו"כ קדושים פ"ה] ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע איש פרט לקטן יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש. ומשום הכי פי' הרב ז"ל איש פרט לקטן פחות משלש עשרה שנה ויום אחד ולפטור את הקטן הוא דאתא. וכי תימא פשיטא דקטן לאו בר עונשין הוא אפילו הכי סד"א דכיון שהוא יתר על תשע שנים ויום אחד וביאתו ביאה ונהנה שיהא חייב ת"ל ואיש פרט לקטן. ואפילו הכי נכון הוא הפי' הראשון של הר"א אב ב"ד ז"ל דמאי איכא למפרך אמאי לא קא תני יכול שאני מוציא וכו' כדתנא התם לא היא דאטו כולהו מתניאתא חדא מחתא מחתינהו תנא התם והוא הדין הכא. אבל יש לדקדק בפי' זה דא"כ קטן דרישא וקטן דסופא לא דמו דאלו קטן דרישא מיירי בקטן פחות מתשע שנים ויום אחד וקטן דסופא מיירי בקטן פחות משלש עשרה שנה ויום אחד, אלא דהא לא קשיא דמידי איריא הא כדאיתה והא כדאיתה רישא דמיירי בענין ביאה כשהוא פחות מתשע שנים ויום אחד הוא דהאשה פטורה כיון דאין ביאתו ביאה הא יתר על כן חייבת וסופא דמיירי לענין קנין כל שהוא פחות משלש עשרה שנה ויום אחד אין לו יד לקנות ולזכות בשום דבר.
הכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסיקינן דמדאוריתא חזיא ליה מהו דתימא הואיל דמדאוריתא חזיא ליה הבא עליה ניחייב משום אשת איש קמ"ל. פי' סד"א הואיל ויבמה זו מדאורייתא חזיא ליה ליבם ויבם נמי ביאתו ביאה שהרי הוא בן תשע שנים ויום אחד וכל העריות מומתין על ידו וקני נמי ליבמתו בביאה כדתנן בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה הוה אמינא דמדאוריתא קני לה ואשת איש גמורה היא והבא עליה ניחייב משום אשת איש קמ"ל דיבם זה לא קנאה מדאוריתא אלא מדרבנן כדאמרינן ביבמות [צ"ו ע"ב] עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול אבל מדאוריתא ודאי לא מיקניא ליה והבא עליה אינו חייב משום אשת איש. וזה הפי' עיקר ולא כן פרש"י ז"ל.
אשר לו יעדה מלמד שצריך ליעדה. אית דגרסי שצריך ליודעה. וא"ת ולרת"ם ז"ל שפי' לעיל בריש פרקין גבי הא דאמרינן כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה דמכסף ייעוד קאמרינן לומר שהאדון מייעדה בעל כרחה היכי אמרינן הכא שצריך לייעדה דבשלמא לפרש"י ניחא דההיא לאו מכסף ייעוד קא מיירי אלא לרת"ם קשיא. ויש לתרץ דהא דקאמ' הכא מלמד שצריך ליודעה לאו למימרא דהיכא דאינה רוצה לא מייעדין אותה בעל כרחה דאפילו בעל כרחה נמי מייעד לה אלא הכא הכי קאמר דלכתחלה הוא צריך להודיעה ואחר שהודיעה אפי' אינה רוצה בכך מייעד לה בעל כרחה וכי ההיא דריש פרקין.
אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר' יהודה לאו אמר ר' יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לקדושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קדושי הכא נמי לא שנא. וא"ת אמאי איצטריך לאפוקי מדר' יוסי ברבי יהודה תיפוק לי מדין ערב כדאמרינן לעיל [ו' ע"ב] תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב דהכא נמי כי אמר לה צאי וקבלי קדושיך הוה ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו. ויש לתרץ דלא דמי לערב כיון שלא אמר כלום למקדש וערב מדבר הוא עם המלוה אלא כשאומר לה צאי וקבלי קדושיך הוה ליה כאלו נותן לה זכותו שזכה לו תורה עליה שיקבל בה קדושין והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה וזה דומה לר' יוסי בר' יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדש עצמך לאדון זה. ואע"פ שאינו דומה לגמרי להא דר' יוסי דאלו בהא דר' יוסי אין האב רשאי לחזור בו אא"כ קדשה לאחר ובאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה האב לחזור בו חוזר מכל מקום היכא דאינו חוזר בו מקבלת קדושין לדעתה מדר' יוסי בר' יהודה. וא"ת אפילו הכי היאך היא מתקדשת והלא אין זכייה לקטן, דבשלמא להא דר"י בר' יהודה דין הוא שתהא זוכה בקדושיה משום דרבה לאו בקדושין בעין הוא דמקדש לה אלא שמוחל לה אותו שוה פרוטה שהיא חייבת לעשות עמו ומקדשה ליה ובמחילה ודאי זכיא ואפילו היא קטנה, אבל הכא דבקדושין בעיניהו עסיקינן היכי זכיא בהו. ויש לתרץ דהאי קטנה מיירי כי ההיא דאמרינן במסכת גיטין [ס"ה ע"א] קטן שנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. וא"ת א"כ האי נמי לאחרים זכיא שכסף קדושין דידה דאביה נינהו ואמרינן התם דקטן המבחין בין צרור לאגוז אינו זוכה לאחרים. ויש לתרץ דטעמא דאמרינן התם זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום דקטן כי יהבי ליה מילתא דליהוי דידיה יהיב דעתיה ומכוין לקנות ולזכות אבל לאחרים אינו נותן דעתו ואינו זוכה, והכא נמי גבי קטנה כמי שזוכה לעצמו דאמי לה ויהבה דעתה שהרי המקדש אומר לה בשעת קדושין הילך שוה פרוטה זו והתקדשי לי והיא סברה דידה נינהו ויהבה דעתה וקבלה ומשום הכי זכיא בהו, ואע"פ שהתורה זכתה כסף קדושין לאב משום שבח נעורים.
ואמר רבא א"ר נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה לאו א"ר יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קדושין הכא נמי לא שנא. ואיכא למידק למה לי למימר מדר' יוסי בר' יהודה תיפוק לי מדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר [דברים כ"ד י"ג] ולך תהיה צדקה וכו'. ויש לתרץ דאי מדר' יצחק הו"א הני מילי במשכון דאחרים אבל במשכון דידה אע"פ שהוא קונה משכון אינו יכול לקדשה בו דהוה אמינא דדעתה אמלוה שהוא מוחל לה ולא אמשכון, לפי שהמשכון כבר היה לה בו קנין הגוף שהרי אין המלוה רשאי למוכרו ולהקדישו שלא מדעתה, ולא תהא מקודשת לפי שאין אדם מקדש במלוה, קמ"ל רב [נחמן] דמדר' יוסי שמעינן דאפילו במשכון דידה נמי מקודשת דהכא נמי משכון דידה ומלוה דידה הוא שהרי האב הוא שקדשה ומשכון דגופה דאב הוא ועכשו כשהאדון מקדשה באותה פרוטה שיש עליה איכא חזרת משכון שיוצאה מרשותו וחוזרת ברשות האב למציאתה ולמעשה ידיה דהא קי"ל ייעוד אירוסין עושה, ואפי' תמצא לומר ייעוד נשואין עושה חזרת משכון איכא שהיא זוכה בעצמה מחמת אביה, ובאותה חזרת משכון היא מקודשת. ויש מפרשים דאי מדר' יצחק הו"א הני מילי דמקדש אדם אשה במשכון במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא תהא מקודשת כדאמרינן בפרק השוכר במציעא [פ"ב ע"א] אימר דשמעת ליה לר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר, ומדר' יוסי שמעינן דאפילו משכנו בשעת הלואתו מקודשת דאמה נמי משכנו בשעת הלואתו הוא.
ויש להקשות לשני פירושים אלו, לראשון דא"כ שהחדוש שחדש רב נחמן בזה הוא לומר דאפילו במלוה שלה ומשכון שלה מקודשת הול"ל אפילו המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אבל השתא דקאמר במלוה סתם ש"מ דבכל מלוה קאמר רב נחמן דמקודשת. ולאידך פירושא נמי איכא לאקשויי דאם איתה דלא אתא לאשמעינן רב נחמן הכא אלא משכנו בשעת הלואתו הול"ל המקדש במשכון מקודשת השתא דאמר המקדש במלוה משמע דבגוף המלוה הוא מקדשה ולא במשכון. ולפיכך נראה שעיקר חדושו של רב נחמן הוא לומר שאע"פ שאמרו [לעיל ו' ע"ב] המקדש במלוה אינה מקודשת מפני שהמלוה אינה בעולם ואינו נותן עכשו כלום לידה יש מלוה שהיא מקודשת בה כגון מלוה שיש עליה משכון וקדשה באותה מלוה ונתן לה המשכון שהיא מקודשת אע"פ שקדשה בגוף המלוה הואיל והיא נהנית מעתה באותו משכון מקודשת בין שהמשכון שלה בין של אחרים וחדושו של רב נחמן הוא משום דמבריתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר' יצחק אבל במקדש בגוף המלוה ונותן לה המשכון לא שמעינן מהתם שתהא מקודשת והכא אתא רב נחמן לאשמועינן שאף במקדשה בגוף המלוה הואיל ומחזיר לה המשכון מקודשת ולא דמי לההיא דרבא לעיל [ח' ע"א] דאמר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן דהתם בשעה שקדשה במנה לא היה המשכון ההוא משועבד למנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה ואחר כך הוא משעבד המשכון לאותו מנה שקדשה בו, הלכך הואיל והמנה אינו כלום אף המשכון כן אבל כאן בשעה שמקדשה בגוף המלוה כבר היה המשכון משועבד למלוה הלכך כשמקדשה בגוף המלוה ומחזיר לה המשכון הואיל והיא נקנית בחזרת המשכון מעתה הרי היא מקודשת כאלו קדשה בגוף המשכון, אבל אם אינו נותן לה המשכון פשוט הוא שאינה מקודשת שהמלוה אינה בעולם האיך תתקדש בה אלא בשנתן לה המשכון הוא שמקודשת הואיל והיא נהנית בגוף המשכון. וכן נראה מדברי הר"מ במז"ל [פ"ה מהל' אישות הי"ג—י"ד] שכתב המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שהמלוה להוצאה נתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו הדינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על משכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון הרי זו מקודשת שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיע הנייה לידה.
<h2>דף יט:</h2>
ת"ר כיצד מצות ייעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי הרי את מיועדת לי הרי את מאורסת לי אף בסוף שש סמוך לשקיעת [החמה], דקא סבר מעות הראשונות לקדושין נתנו ואפילו סמוך לשקיעת החמה שאינה יכולה לעשות עמו שוה פרוטה יכול ליעדה, ונוהג בה מנהג אישות ואינו נוהג בה מנהג שפחות. ר' יוסי בר' יהודה אומר אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת אם לאו אינה מקודשת, דקא סבר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי וכו'. פרש"י ז"ל מכאן אנו למדין שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלושים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום שמקודשת לראשון ואינה מקודשת לשני לפי שקדושי ראשון איתחלו בה מעיקרא ומקודשת היא למפרע. ואסיקנא אלא משל לרבנן, כלומר שמדברי חכמים אנו למדין משל זה. ומקשה פשיטא, כלומר פשוט הוא שמדברי חכמים נלמוד דבר זה. ומשני מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשו, פי' ונילף מינה דאפילו בלא מעכשו נמי תהא מקודשת לראשון דהא גבי אמה כשנתן האדון המעות תחלה לא אמר לה מעכשיו ואפילו הכי כי אמר בסוף שש הרי את מקודשת לי בכסף שקבל ביך אביך מקודשת, קמ"ל דדוקא כי אמר מעכשו מקודשת לראשון אבל לא אמר מעכשו לא. ואין פי' נכון לפי שדרך התלמוד הוא לעולם שמביא המשל להיות סמך וראיה למה שאמר תחלה ולא שיביא ראיה מן הדבר אל המשל. ותו דהא דקא מיתינן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשו ולאחר שלושים יום אי דקאמר בהאי לישנא ממש היכי אמ' שאם בא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון ואינה מקודשת לשני והא אמרינן לקמן שהאומר לאשה מעכשו ולאחר שלושים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום שמקודשת ואינה מקודשת דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. אלא עיקר הפירוש כמו שפרשו בתוספות דהכא מיירי בשאמר לה בפירוש הרי את מקודשת לי מעכשו אם אין אני חוזר בי מכאן ועד שלושים יום, וכיון שפירש פשיטא שאם לא חזר בו דמקודשת לראשון ואינה מקודשת לשני ואין צריך להביא ראיה מאמה, ואם כן כשאמרו משל לאומר לאשה הענין לומר דכי היכי דפשיטא לן באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשו אם אין אני חוזר בי מכאן ועד שלושים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלושים יום שמקודשת לראשון ה"נ גבי ייעוד מקודשת לאדון דמעות הראשונות לקדושין נתנו. ואקשינן פשיטא שהמשל דומה לההיא דייעוד ומשני מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשו בההיא דייעוד מתחלה כשנתן לה המעות הלכך אין הדבר דומה אל המשל, קמ"ל דכי היכי שמקודשת בזה לראשון ה"נ בייעוד. והא דאמרינן בהא דר' יוסי מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלושים יום כך פירושו מהו דתימא התם גבי ייעוד כשנתן האדון הכסף לאב מתחלה הא לא אמר לה ולא מידי והלכך כיון שהוא נתן הכסף סתם והתורה נתנה לו ליעד הוה אמינא שאם קדשה לאחר לא תהא מקודשת לשני דלא דמי להא דאמר לה בפירוש לאחר שלושים יום ומשום הכי חלו בה קדושי שני אבל הכא גבי ייעוד כיון דסתם נתן לה הכסף ולא אמר לה ולא מידי שלא תהא מקודשת לשני, קמ"ל דמעות הראשונות לאו לקדושין נתנו כלל ומקודשת לשני.
<h2>דף כ:</h2>
בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין מאי גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר דכתיב הכא לפיהן ישיב גאולתו וכתיב גבי שדה אחוזה ומצא כדי גאולתו מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין דהא כתיב ביה כדי גאולתו ומשמע כולו אף עבד עברי אינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פרש"י ז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא קולא לדידיה אמרינן דנגאל לחצאין והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרינן דאינו נגאל כדגלי קרא גבי השביח והכסיף. ואין זה נכון לפי שאין דרך התלמוד בשום מקום לעשות גזרה שוה לקולא ולא לחומרא אלא אי איתה איתה אפי' לחומרא ואי ליתה אפילו לקולא נמי ליתא, ועוד דהול"ל הכא או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לקמן. ולפיכך יש לפרש דה"ק או דילמא כי גמרינן גז"ש גבי עבד הני מילי להקל על העבד כמו שהקלה עליו תורה אבל גז"ש זו שהיא להחמיר על העבד לא גמרינן לה דקסד"א דכל זמן שנאמר שלא יהא נגאל לחצאין חומרא היא עליו, והא דלא אמרינן השתא או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדלקמן משום דעדיפא מינה קאמרינן דאפילו למסקנא דאסיקנא לקמן דאפילו היכא דלא גלי גמרינן גז"ש הכא לא גמרינן מפני שהיא להחמיר על העבד.
אמר ליה אינו נגאל לחצאין מדכתיב ונגאל כלו ולא חציו. אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא. פי' אביי בא להשיב על מה שא"ר הונא תחלה דלא גמרינן הך ג"ש מפני שהיא להחמיר על העבד כל זמן שאתה מונעו מלגאול לחצאין ואמר אביי השתא דאמרינן דנגאל לחצאין משכחת לה לחומרא בדין הוא שנלמוד בג"ש שלא יגאל לחצאין כיון דאפילו כשתמצא לומר נגאל לחצאין זמנין דהוי חומרא וזהו שאמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין מפני שאביי נתכוין להשיב על השואל ולא אמר את"ל אינו נגאל לחצאין ואע"פ שהיה יכול לומר כן שהרי הכל אחד שזה בכלל זה. והראב"ד ז"ל [פירש] או דילמא לקולא אמרינן כלומר ג"ש דגאולתו גאולתו לא נאמרה אלא להקל על שדה אחוזה לענין השביח והכסיף דבעבד אבל לא נאמרה כדי להחמיר על עבד שילמוד מחומרי שדה אחוזה ונאמר שאינו נגאל לחצאין כשדה אחוזה. והא דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא ולא אמר את"ל אינו נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא וכו' משום דאביי לסיועי לרב ששת הוא דאתא וה"ק לא תיחוש לה להא דרשה דקא דרשת ונגאל כלו ולא חציו דאע"ג דלקולא אזלינן ביה ולא לחומרא אף כשתמצא לומר נגאל לחצאין אינו קולא גרידא לגביה דעבד דיש בו להקל ולהחמיר. ולהאי פירושא לא תקשי לן אמאי לא קאמר או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמר בסמוך דהכא על כרחין איתא לג"ש לגבי שדה אחוזה למילף עליה מעבד עברי בענין השביח והכסיף.
אי אמרת אינו נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גביה יהיב להו ניהליה ונפיק. וא"ת והיכי הוו פקדון והא איהו לפרעון קבלינהו דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין הינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין אי ארצייה ואיתרצי וקביל אמאי לא הוי לפרעון כיון דקבליה קבליה. ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם וכיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוו פרעון דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד אלא עובד את רבו כל זמן שלא פרעו כולו דאם איתא דאחר שפרעו חציו עובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד היכי אמר הנהו מאה פקדון נינהו גביה אדרבה פרעון גמור הוי. וכן במוכר בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו בשפרע חציו אלא כולהו פירות דלוקח נינהו עד שפרעו כולו. הלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שנגאל לחצאין מדינא כדמוכחנא לקמן בסמוך מדאבעיא לן בעבד עברי ובמוכר בית בבתי ערי חומה בלחוד אם נגאל או גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה ש"מ דפשיטא ליה דמשכונא בעלמא נגאלת לחצאין אי גאיל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו דכוליה שדה אשתעבודי אישתעבד לכולה מלוה ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.
בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. [פי'] לאו למימרא דהוי ג"ש ממש אלא לומר שילמד סתום מן המפורש תדע דהכי הוא מדאמרינן היכא דגלי גלי ואי ג"ש היא ליכא למימר הכי. וה"נ בהא דאמרינן המוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים אי לא גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר לאו ג"ש היא אלא לומר שילמד סתום מן המפורש, והינו דאמרי' כי כתיבא גאולתו בחצאין הוא דכתיבא בקרובים לא כתיבא ולא מפורש איכא. ואסיקנא דמוכר בית בבתי ערי חומה לרבנן אינו לוה וגואל וגואל לחצאין ולר' שמעון לוה וגואל וגואל לחצאין אבל אינו נגאל בקרובים משום דכי כתיבא גאולתו בחצאין הוא דכתיבא.
<h2>דף כא:</h2>
בתי החצרים בהדיא כתיב בהו על שדה הארץ יחשב. פי' הקישו הכתוב לשדה מה מוכר שדה אחוזה נגאל בקרובים אף מוכר בתי חצרים נגאל בקרובים.
יובל דכתיב לעולם לעולמו של יובל. לאו דוקא דהא לא מהכא נפקא אלא מדכתיב ושבתם איש אל אחוזתו אלא כיון שפירוש עולם עולמו של יובל אע"פ שהראיה ממקום אחר היא מייתי לה כדי להקל עליו.
המרצע מרצע גדול, לאו למימרא דגדול ממש קאמר אלא פי' גדול שהוא עב ועושה נקב רחב כמלא כרשינה. ואמר ר' אלעזר כיון דמרצע גדול משמע יודן בר' היה דורש בה כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילת דאלו בגופה של אזן כיון דעושה נקב כמלא כרשינא נעשה בעל מום ובאו חכמים ואמרו דלדידהו שמיע להו דאין עבד נרצע אלא בגובה של אזן מדאמרינן אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום. ובירושלמי אמרו על זה וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה שלא יבא לידי כרשינה, ויבא לידי כרשינה, התורה אמרה ושב לאחוזתו בעינו ואם אזנו מנוקבת נקב רחב כמלא כרשינה לאו בעינו הוא שהרי נעשה בעל מום.
ת"ר וראית בשביה בשעת שביה. פרש"י ז"ל אם נתן עיניו בה בשעת שביה ממש הוא דמותרת אחר שנתגיירה פרט לשלקחה למכרה או לשפחה שאינה מותרת לו. ויש מפרשים בשעת שביה פרט לשנתן עיניו בה קודם מלחמה שאם לקחה עתה הרי זו אסורה לו ביאה ראשונה. וא"ת ומאי התירה והלא שלא בשעת שביה נמי גויה מותרת מן התורה בצנעה ובית דינו של חשמונאי הוא שאסרוה ואפילו בצנעה משום נשג"ז. וי"ל דהני מילי דמדאוריתא שריא בצנעה אבל בפרהסיא אסירא דהא דקנאין פוגעין בו וכמעשה פנחס ובשעת מלחמה איכא ישראל טובא ואיכא פרהסיא ואי לאו דשרייא רחמנא היו קנאין פוגעין בו.
אשת ואפילו אשת איש. וא"ת ומאי ריבויא והרי אין אישות לגוי כדאמרינן בעלמא [סנהדרין נ"ב ע"ב] אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואמרינן בסנהדרין [פ"ב ע"א] הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז אבל אישות לית להו ואפילו מדרבנן דהא נשג"ז דרבנן הוא כמו שפירשנו. ויש לתרץ דלאו משום איסור אשת איש איצטריך קרא למעוטי אלא לפי שאינה מתגיירת בלב שלם לפי שאחר בעלה הראשון לבה הולך שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי קמ"ל קרא דאפילו הכי מותרת ואינה מותרת התיר גמור אלא מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות.
<h2>דף כב.</h2>
והבאתה אל תוך ביתך מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פרש"י ז"ל שלא יבא עליה עד שהביאה לביתו ועשה לה כל הדברים [האמורים] בפרשה. נראה שהוא סובר שאפי' ביאה ראשונה אינה מותרת עד שתתגייר, ולפי' זה הא דאמרינן לעיל בביאה ראשונה כולי עלמא ל"פ דשרי כי פליגי בביאה שניה לאו למימרא דאיכא חלוקה בין ביאה ראשונה לביאה שניה דתרויהו בהתירה קא אתו ולאחר שנתגיירה אלא ה"פ בביאה ראשונה כו"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שנייה דנתקררה דעתו דמר אמר דוקא בישראל היא מותרת אבל בכהן כיון דנתקררה דעתו אסירא ומר אמר דבתרויהו שריא. וזה הפי' אינו נכון משום דהא אמרינן הכא דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואם איתה דבמלחמה אסירא כל היכא דלא נתגיירה ואפילו ביאה ראשונה מאי התירה דיצה"ר איכא, ועוד דהא אמרינן דגויה אינה אסורה מן התורה אלא בפרהסיא אבל בצנעא מותרת ואם איתא דיפ"ת אינה מותרת אלא בשהביאה לתוך ביתו מאי התירה דקרא דהא ליכא צנעה טפי מהא, ועוד דאמרינן בסנהדרין [כ"א ע"א] תמר בת יפת תואר היתה דקשיא לן התם מדאמרה ליה תמר לאמנון דבר עם המלך עלי כי לא ימנע המלך ממך והא אחתיה הויא ואחתיה מי שריא, ומשני התם דתמר בת יפ"ת היתה ולא היתה אחותו של אמנון ואם איתה להא דרש"י ז"ל דאמר שאין יפ"ת מותרת אפילו בביאה ראשונה אלא לאחר שנתגיירה מאי פירוקא דהתם דהא מכל מקום אחתיה הויא, דבשלמא אי אמרינן דביאה ראשונה מותרת קודם שתתגייר ניחא דה"ק התם תמר בת יפ"ת היתה ונתעברה מדוד מעכה קודם שתתגייר והולידה תמר וישראל הבא על הגויה ונתעברה הימנו בתר האם אזיל הלכך תמר לאו אחתיה דאמנון היתה ושריא ליה. ויש מפרשים וכן עיקר דביאה ראשונה מותרת אף קודם שתתגייר וה[כי] פי' שלא ילחצנה במלחמה שלא יבעול וישנה במלחמה קודם שיביאה לתוך ביתו. ויש מפרשים שלא ילחצנה במלחמה שאחר שבא עליה ביאה ראשונה לא ילחצנה שתתגייר במלחמה קודם שיביאה לביתו כדי לבא עליה ביאה שנייה. ורת"ם ז"ל פי' שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה אפי' ביאה ראשונה שלא מדעתה, ודוד כשבא על מעכה מדעתה בא עליה ובאותה ביאה נתעברה מתמר קודם שתתגייר והינו שהיתה מותרת לאמנון לפי שלא היתה אחותו.
<h2>דף כב:</h2>
תנו רבנן כיצד התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כלי אחריו לבית המרחץ הגביהו וכו'. כתב הרמב"ן נ"ר דדוקא בהני דקא תני הכא הוא דקונין עבד בחזקה לפי שהן עבודות שהרב עובד בעבדו הלכך כשהוא עושה עמו אחד מן המעשים הללו הראה שהוא רבו וקנהו באותה חזקה כדאמרינן בעלמא [כתובות צ"ו ע"א] כל מה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו חוץ מהתרת מנעל וסנדל. והולכת כליו אחריו לבית המרחץ נמי עבודה שהעבד עושה לרבו היא כדאמרינן בעלמא [תו"כ בהר פ"ז ה"ב] לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ, והגביהו נמי חזקה היא לפי שמשתמש בגופו של עבד ודוגמתו בקרקע קנה כדאמרינן בעלמא [ב"ב נ"ג ע"ב] המציע מצעות בנכסי הגר קנאן לפי שמשתמש בגופו של קרקע אבל באכילת פירות דתרויהו לאו חזקה היא כגון שתפר לו העבד או אפה לו אינה חזקה לפי שאינו משתמש בגופו של עבד וכן בקרקעות שאינן נקנין בחזקה באכילת פירות. ובזה טעה הר"מ במז"ל שכתב [פ"א מהל' מכירה הט"ו—ט"ז] שאכילת פירות בקרקע הויא חזקה.
<h2>דף כג.</h2>
איכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול. כך גרש"י ז"ל והכי פי' הא דאיצטריך מר זוטרא לאחזוקי ביה קודם מיתתו של רב יהודה הנדואה דלא כאבא שאול דאי כאבא שאול הא אמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם ולא היה צריך להקדים ולהחזיק בו קודם מיתת רבו דאפילו לאחר מיתתו נמי הוה יכיל למעבד הכי לפי שהוא גופו אינו זוכה בעצמו כיון שהוא קטן ואין לו יד לזכות. ואינו נכון משום דאיכא למימר דמר זוטרא כאבא שאול סבירא ליה ומה שהקדים לזכות בו קודם מיתת רבו כדי שלא יקדמנו אחר לזכות. וגרסת הספרים איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול וכן עיקר. ויש מפרשים האי עבדא קטן הוה והא דאקדים מר זוטרא לאחזוקי ביה קודם מיתת רבו לאו משום דסבירא ליה שהעבד יהא זוכה בעצמו ודלא כאבא שאול דלדידיה כאבא שאול סבירא ליה דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם והא דאקדים איהו כי היכי דלא ליזכי ביה אחר הוא דעבד הכי, תדע דלא אקדים למזכי ביה אלא כי היכי דלא לקדמיה אחר מדלא עיין בה מר זוטרא אי עביד שליחותיה או לא דכיון דלא אקפד בהא מר זוטרא ש"מ דכי היכי דלא אקדמי אחר הוא דעבד הכי. ויש מפרשים דה"ק איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול פי' אם גדול היה אותו עבד אפילו קודם מיתת רבו לא היה יכול לזכות בו מר זוטרא בתורת חזקה דכיון דהוא גדול ויש לו יד לזכות בשעת מיתת רבו הוא זוכה בעצמו ולא אחר אלא הב"ע בעבד קטן ומה שהיה יכול לזכות בו כאבא שאול הוא דאמר קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן דכיון דאין להם יד לזכות בעצמן כל הקודם זכה בהן והינו דאקדים מר זוטרא למזכי בהו דאי כרבנן הא אמרי בין קטנים בין גדולים קנו עצמן בני חורין דמשמע דנינהו סברי דקטנים יש להם יד לזכות בעצמן אפילו הקדים אדם לזכות בהן לא עשה כלום לפי שהם זוכין בעצמן ולא אחר הלכך מר זוטרא לא כרבנן עבד אלא כאבא שאול.
מתני'. וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר"מ וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו בשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. בגמ' מפרש מאי קאמר ר' מאיר ומאי קאמרי ליה רבנן. גמ'. רבא אמר כסף קבלת רבו גרמה לו שטר קבלת אחרים גרמה לו. פי' לעולם כדאמרת דבכסף ע"י אחרים קונה עצמו ואפי' בעל כרחו של עבד אבל שטר ע"י אחרים בעל כרחו של עבד אינו קונה את עצמו ולא מטעמיך דאמרת שאני כסף דהואיל וקנה ליה בעל כרחיה מקניה ליה בעל כרחיה אלא טעמא משום דכסף קבלת רבו גרמה לו, כלומר אחרים שנתנו כסף לרבו של עבד בעל כרחו של עבד כדי לשחררו לא קרינא בהו חבין לאדם שלא בפניו לפי שאלו אינן חבין שקבלת רבו שקיבל הכסף מידם גרמה לו שיהא יוצא לחרות שאם הם נותנין לו הכסף והוא לא היה מקבל מידם לא עשו כלום הלכך לאו חבין נינהו. אבל שטר דקבלת אחרים גרמה לו שמשעה שקבלו השטר מיד רבו יצא לחרות ואם הם לא היו מקבלים אותו לא עשה כלום הלכך בעל כרחו של עבד אין אחרים יכולים לקבל גיטו לפי שהם גורמין החוב ואין חבין לו לאדם שלא בפניו.
פיס'. וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים. בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמעינא להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות. ואם תאמר אמאי איצטריך לאקשויי מזכות הוא לעבד דמשמע טעמא דזכות הוא הוא דאקשי ליה ע"י אחרים אמאי לא הא הוה ליה חובה לעבד כשיוצא מתחת ידי רבו לחירות לא הוה מקשה ליה הכי ואמאי לא והא אמר רבא כסף קבלת רבו גרמה לו והני לאו חבין נינהו. ויש לתרץ דסבר דהכא אליבא דר' מאיר הוא דאמרינן כסף קבלת רבו גרמה לו משום דשמיע לן מפומיה דרבא אבל אליבא דרבנן דלא שמיע לן הכי לא אמרינן ומשום הכי אקשי ליה ממתני' דאיתמר בהדיא דזכות הוא לעבד וכו'.
אי הכי ניערבינהו וניתנינהו בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים. וא"ת ולימא ליה דכיון דע"י אחרים דכסף ושטר לא דמו דאלו ע"י אחרים דכסף אפילו בעל כרחו של עבד נמי נפיק לחירות ואלו ע"י אחרים דשטר בעל כרחו [לא], לא ערבינהו דהא אמרינן דרבנן סבירא להו דכסף ע"י אחרים אפילו בעל כרחו נמי נפיק לחירות. ויש לתרץ דעיקר פלוגתא דרבנן ליתא אלא לאפלוגי אדר' מאיר דאמר בכסף ע"י עצמו דוקא אבל ע"י אחרים לא ואתו רבנן ואמרו דאפי' בכסף נמי ע"י אחרים נפיק אבל לא קפדי אי ע"י אחרים דכסף כע"י אחרים דשטר הלכך הוה ליה לערובינהו, תדע דאפילו השתא דלא ערבינהו איכא למימר דלא דמי ע"י אחרים דכסף לע"י אחרים דשטר אלא ש"מ כיון דלא אמרינן הכי לא קפדינן בהא.
אלא בכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ור' שמעון בן אלעזר היא. פי' חכמים דמתניתין הינו ר' שמעון בן אלעזר דתניא רשב"א אומר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ושלש מחלוקות בדבר. פי' הני שלש מחלוקות ליתנהו כולהו במתני' והינו ר' מאיר וחכמים דמתניתין דהינו ר' שמעון בן אלעזר וחכמים דפליגי עליה דרשב"א וה"ק מתני' בכסף ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא, ע"י אחרים משום דקבלת רבו גרמה לו ע"י עצמו לא משום דאין קנין לעבד בלא רבו, ובשטר ע"י עצמו דוקא אבל ע"י אחרים לא, ע"י עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד אבל לא ע"י אחרים דאין חבין לו לאדם שלא בפניו. ובשטר קבלת אחרים גרמה לו. וחכ"א בכסף על ידי אחרים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו והוא הדין ע"י עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו ובשטר ע"י אחרים בלחוד משום דזכין לו לאדם שלא בפניו אבל לא ע"י עצמו משום דאין גיטו וידו באין כאחד ומאן חכמים ר' שמעון ואידך פלוגתא הוא ת"ק דפליג עליה דר' שמעון דקא סבר בין בכסף בין בשטר קונה עצמו בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דקא סבר יש קנין לעבד בלא רבו וגיטו וידו באין כאחד. והא דקאמר הכא ר' שמעון אף בשטר לאו למימרא דאכסף דידיה קאי דהא אמרינן דר' שמעון סבר דכסף בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אלא אכסף דר' מאיר קאי והכי קאמר כשם שאתה אומר בכסף ע"י אחרים ולא ע"י עצמו כך אני אומר בשטר. וכן עיקר. אבל רש"י ז"ל פי' דהני שלש מחלוקות במתניתין נינהו וה"ק מתני' בכסף ע"י אחרים בלחוד משום דקבלת רבו גרמה לו וכו' כמו שפירשנו בפי' הראשון, וחכ"א בכסף ע"י עצמו פי' אף בכסף אף ע"י עצמו והאי חכמים הינו דפליגי עליה דר' שמעון וסברי דבין בכסף ובין בשטר קונה עצמו בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו דקא סברי יש קנין לעבד בלא רבו וגיטו וידו באין כאחד, ובשטר ע"י אחרים הוא פלוגתא אחריתי ורבן שמעון בן אלעזר היא וה"ק אף בשטר ע"י אחרים פי' כשם שאני אומר בכסף שהוא ע"י אחרים בלחוד כך אני אומר בשטר דסבר ר' שמעון אין קנין לעבד בלא רבו וגיטו וידו באין כאחד והיינו דקאמר הכא ר' שמעון אף בשטר ע"י אחרים דאכסף דידיה קאי. ואין זה נכון משום דאם כן ובשטר ע"י אחרים פלוגתא אחריתי (היכי) [היא] וקשיא דאטו סכינא חריפא מפסקא מתני', ועוד דהא דאמ' ובלבד שיהא הכסף משל אחרים סופא דרבנן היא ואם איתה דובשטר ע"י אחרים פלוגתא אחריתי היא אמאי אפסיק בין רישא לסופא דרבנן, ועוד דהא אמ' הכא ור' שמעון בן אלעזר היא דמשמע דמילתיה דרשב"א וחכמים דמתני' חדא מילתא היא. אלא ודאי מחוורתא כדפרישנא מעיקרא. ולענין פסקא הלכתא כרבנן דפליגי עליה דרשב"א דסבר בין בכסף בין בשטר עבד קונה עצמו מרשות אדון בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות ויש קנין לעבד בלא רבו וגיטו וידו באין כאחד. ומשמע לכאורה דכסף ע"י אחרים דקאמרי רבנן אפילו בעל כרחו נמי נפיק לחירות משום דקבלת רבו גרמה לו דכר' מאיר סבירא להו, תדע שהרי לא פירשו אלא שאמרו בכסף ע"י עצמו אלמא דע"י אחרים כר' מאיר סבירא להו, ועוד דכיון דר' מאיר סבר הכי ולא מצאנו שחלקו עליו חכמים כר' מאיר קימא לן. אבל רבנו אלפסי ז"ל כתב בכסף ע"י אחרים אע"פ שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד ע"כ, ולהאי סברא בעל כרחו לא אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כשישמע רוצה אני אבל צוח לא יצא לחירות דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו הני מילי באומר בשעה ששמע רוצה אני אבל לא בצוח כדאיתא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין [קל"ח ע"א]. ומיהו בשטר מודו ליה רבנן שלא נתרבה שטר ע"י אחרים אלא שלא מדעתו אבל לא בעל כרחו.
<h2>דף כג:</h2>
בעי רבה עבד כנעני לר' שמעון מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו וכו'. ואם תאמר ומאי קא מיבעיא ליה דהא אמר רשב"א ובשטר ע"י אחרים. ויש לתרץ דהתם מיירי כגון דאמר להו אדון זכו בזה בעבור פלוני עבדי דכי האי גוונא ודאי קא נפיק מרשותיה והכא כי קא מיבעיא ליה כגון דאמרו ליה אחרים תן לנו גט שחרור בעבור פלוני עבדך אמר להם רבו הא לכם שטר זה קבלו אותו בעבור פלוני עבדי כמו שצוה אתכם דאי אמרינן משוי שליח הרי זה משוחרר ואי אמרינן לא משוי שליח לא עשה כלום והרי הוא משועבד לרבו כבראשונה.
אלא הא דא"ר הונא בריה דרב יהושע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו וכו'. ואם תאמר הא דבעינן במסכת נדרים [ל"ה ע"ב] הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו למנפ"מ למודר הנאה מכהן דאי אמרינן שלוחי דידן נינהו אסור אותו כהן להקריב קרבנותיו של חברו המודר הנאה המנו ואי אמרינן שלוחי דרחמנא נינהו שרי, ומאי קא מיבעיא ליה תיפשוט לה מדר' יהושע. ויש לתרץ דעדיף ליה למפשטה ממתני' וממתניתא טפי ממימרא דאמורא, אי נמי התם כהן בכהן ושיך בקרבנות ואיכא למימר דשלוחי דכהן נינהו והכא בישראל בכהן וכיון דישראל לא שיך בקרבנות כלל מסתברא ליה לר' יהושע דשלוחי דרחמנא נינהו.
פיסקא ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. פי' סופא דרבנן היא וה"ק עד כאן לא אמרינן בכסף ע"י עצמו אלא בשהיה הכסף משל אחרים אבל כסף שלו אינו משוחרר ובגמרא מפרש טעמיהו.
לימא בהא קא מיפלגי דר' מאיר סבר אין [קנין] לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה ורבנן סברי יש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה פי' לאו דוקא להקישם זה לזה בכל דבר שהרי בעל שנתן מתנה לאשתו קנתה אשה ולא קנה בעלה ואפי' אכילת פירות נמי לית ליה ואלו עבד שרבו נתן לו מתנה לא קנה כלל, תדע דהא איצטריך למימר דטעמא דעבד יוצא לחירות בשטר ע"י עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד ואם איתה דעבד שנתן לו רבו מתנה קנה עבד ולא קנה רבו למה לי טעמא משום דגיטו וידו באין כאחד תיפוק לי משום שרבו נתנו לו, ועוד דהנותן מתנה לאשה אין לבעלה בהן אלא אכילת פירות בלבד והקרן הוא שלה ואלו הנותן מתנה לעבד כולה מתנה של רבו היא, אלא דכיון דדמו לקצת דברים תני להו אהדדי. והינו דאמרינן בירושלמי [בפרקין ה"ג] אע"ג דעבד ר' מאיר אומר יד עבד כיד רבו קנתה אשה קנה בעלה מודה שיש לו אכילת פירות בלבד. ובפרק הכותב [ירושלמי כתובות פ"ט ה"א] נמי אמרינן אלו אחר כתב לה יש לו אכילת פירות הוא כי כתב לה לא כל שכן.
אמר רבה א"ר ששת הב"ע כגון דאמר לה הא לך מנה על מנת שאין לרבך רשות בו דר' מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קא אמר ליה. פי' והתנאי בטל והמתנה קיימת. וא"ת מיכדי הכא בתנאי כפול עסיקינן כגון דאמר ליה הא לך מנה ע"מ שאין לרבך רשות בו ואם לרבך רשות בו תהא המתנה בטלה, הלכך כיון שהתנאי בטל המתנה בטלה מיד והיכי א"ר מאיר שהתנאי בטל והמתנה קיימת. והכא ודאי איכא לפרושי דהכי קאמר ר' מאיר דכי אמר ליה קני קנה וכי אמר ליה על מנת לא כלום קאמר ליה וכיון שהתנאי בטל המתנה נמי בטלה, אלא שהמפרשים לא פירשו כן. ויש לתרץ דהאי הוה ליה כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל כי ההיא דאמרינן לעיל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שמקודשת ותנאו בטל משום דהוה ליה תנאי שעוקר המעשה שאי איפשר שתהא מקודשת ולא יהא חיב משאר כסות ועונה ה"נ הוא תנאי שעוקר המעשה שאי איפשר שיהא עבד קונה ולא יהא של רבו. וגבי אשה כיון שאמר לה הרי את מקודשת לי מקודשת לפי שאותו תנאי שהוא רוצה לומר לה איפשר הוא שאינו דבר נמנע ה"נ גבי עבד כיון דאמר ליה קני קנה לפי שאותו תנאי שהוא רוצה לומר לו אינו דבר נמנע ואיפשר הוא וכיון שהם חלין אינן חלין לחצאין דכל היכא דאמרינן דאשה מקודשת ואין בעלה חייב בשאר כסות ועונה וקנה עבד ולא קנה רבו לחצאין קרינא ביה דגזירת הכתוב הוא שהמקדש אשה יהא חייב בשאר כסות ועונה ומה שקנה עבד קנה רבו, אבל בתנאי שאיפשר להתקיים המתנה והתנאי כל מקום שהתנאי בטל המתנה בטלה.
ור' אלעזר אמר כל כי האי גונא כולי עלמא לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו והב"ע כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה הא לך מנה ע"מ שתצא בו לחירות דר' מאיר סבר כדאמר ליה קני קנה וכי אמר ליה ע"מ לא כלום קאמר ליה ורבנן סברי לדידיה נמי לא קא מקני ליה אלא ע"מ שיצא בו לחירות. וא"ת ולרב ששת דאמר דדוקא בדאמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו הוא דאמר ר' מאיר דקנה אותן האדון אבל היכא דאמר ליה הא לך מנה ע"מ שתצא בו לחירות מודה ר' מאיר דלא קנה אותן האדון וא"כ היכי א"ר מאיר בכסף ע"י אחרים אבל ע"י עצמו לא והא משכחת לה ע"י עצמו בכי האי גונא. ויש לתרץ דכי אקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא בו לחירות לאו ע"י עצמו הוא אלא ע"י אחרים. א"נ יש לומר דכי א"ר מאיר דכסף ע"י עצמו לא לאו למימרא דלעולם ע"י עצמו לא אלא ה"ק בכסף לעולם ע"י אחרים אבל ע"י עצמו לא בכולהו גוני, תדע דהא קאתני סופא ובשטר ע"י עצמו ופי' ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא והא התם דליכא למימר דע"י אחרים לעולם לא דהא מדעתו של עבד מיהא ע"י אחרים נפיק אלא ה"ק ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא בכולהו גוני הכא נמי ע"י עצמו לא בכולהו גוני. תדע דהא אמרינן לקמן בסמוך [כ"ד ע"א] דאין אשה פודה מעשר שני בלא חמש והדר משכח לה דפודה. וא"ת והיכי א"ר מאיר הכא דאפילו היכא דאמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות שהוא מיחד לו דבר אחד קנה רבו דכי אמר ליה קני קנה וכי א"ל ע"מ לא כלום קאמר ליה והא אמרינן במסכת נדרים [פ"ח ע"א] המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו נותן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך, ופליגי בגמ' עלה ואמר רב לא שנו אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל, כלומר דלא מהני ליה האי תנאה, ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ואמרינן התם דרב דאמר כר' מאיר אלמא דמודה ר' מאיר באומר אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך והכא אמרינן אליבא דר' אלעזר דר' מאיר פליג אפילו בעל מנת שתצא בו לחירות. ותירץ הרמב"ן נ"ר שלא נחלקו רב ששת ור' אלעזר אלא בעבד דהא לא מסימי בה בגמ' הכא כל כי האי גונא כולי עלמא לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו קנתה אשה קנה בעלה כדמסימינן בדרב ששת אשה כעבד אלמא באשה אפילו אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן קנתה היא ולא קנה בעלה כשמואל דאמר הכי דקימא לן כותיה. ואיפשר דסבירא ליה לשמואל דר' מאיר נמי מודה בה דהא לא מסימינן התם ושמואל דאמר כרבנן. והא דאמרינן הכא הב"ע כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות לאו בשאמר לו ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות דאי הכי מודה בה ר' מאיר דלדידיה נמי לא מקני ליה אלא ע"מ שיצא בו לחרות אלא הב"ע בדאמר ליה סתם ע"מ שתצא בו לחרות, כלומר שתתנהו לרבך בפדיונך דר' [מאיר] סבר כיון שאמר לו שיקנה הוא כמה שירצה לצאת לחרות קנה אותם הרב על אותו תנאי שהרי ידו כיד הבעלים לפיכך אי איפשר לו לצאת בהם דהוה ליה כמתנה ואומר מעות הללו נתונים לך ולרבך שתצא בו לחרות דלא כלום קאמר ליה, ורבנן סברי לדידיה נמי לא מקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחרות ואין קנינו של עבד קנין גמור כדי שיקנו בעלים שהוא לא הקנהו לו קנין אלא לצאת בו לחרות בלבד. וזו המחלוקת שיך באשה שלדברי ר' מאיר אין כאן תנאי כלל שלא יקנה הרב באותה קניה של עבד וכיון שכן אף באומר לאשה הא לך מנה ע"מ שתפדי בו את המעשר לר' מאיר אינה פודה שהרי לא התנה עמה שלא יקנה בעל אלא יקנה הבעל כמו שהיא קונה ולרבנן פודה בלא חומש לפי שלא הקנהו לה אלא ע"מ לפדות את המעשר ולא להקנותו לבעל וזה הוא דמדמין בגמ' אשה לעבד בזה אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אינן דומין דהתם לרבנן אי אמר הכי לא קנה יתהון בעל והכא צריך למימר נמי אלא מה שתאכל או שתצא בו לחרות, אבל לר' מאיר שניהם שוין דבתרויהו בעי למימר להו על מנת שאין לבעלים רשות בהם אלא מה שתאכלו כדרב. ואם תמצא לומר דשמואל אפי' אליבא דר' מאיר קאמר דמהני על מנת בלחוד ומצינו דמחלקי' לדברי הכל בין עבד לאשה בזה, ומיהו לא מחוורתא דשמואל כר' מאיר קאי מדקא תני מתני' דהתם אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך דמשמע דדוקא קתני ומתני' דאמ' כמאן לא כר' מאיר ולא כרבנן.
<h2>דף כד.</h2>
אלא בזוזי דידה ומעשר דידיה. כך גרש"י ז"ל והכי פי' אלא בזוזי דידה מנכסי מלוג, ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה, פי' איש ממעשרו אמר רחמנא ולא אשה ממעשר בעלה משום דאשה כאחר דמיא. ואינו נכון משום דנכסי מלוג לאו זוזי דידה נינהו שהרי הבעל אוכל פירות כדאמרינן לקמן בסמוך ור' מאיר לטעמיה דאמר מעשר ממון גבוה הוא ומשום הכי אשה פודה מעשר שני בלא חומש דאי לאו מהאי טעמא ודאי מוספת חומש דנכסי מלוג דבעלה נינהו. ולפרש"י ז"ל מילי טובא איכא למימר דקנתה אשה ולא קנה בעלה כגון שהבעל נתן לה מתנה או שמכרה כתובתה בטובת הנאה דבהני תרי קנתה אשה ולא קנה בעלה. ועוד קשיא לפרש"י דאמר איש אמר רחמנא ולא אשה ואשה כאחר דמיא דהכא משמע דחילוקא ליתיה אלא בין איש לאשה וא"כ הוה ליה לפרושי בהדיא ולמימר איש אמר רחמנא ולא אחר ואשה כאחד דמיא. ויש מפרשים וכן עיקר דהכא לאו בנשואה עסיקינן אלא בפנויה והכי גרסינן אלא בזוזי דידה ובמעשר דידה איש ממעשרו אמר רחמנא שיהא מוסיף חומש בשעת פדיונו ולא אשה ממעשרה. והא דאמרינן בתורת כהנים פרשת בהר סיני אם גאול יגאל לרבות את האשה ואת היורש ה"ק לרבות את האשה שהיא מוספת חומש דפודה מעשר דבעל בזוזי דנכסי מלוג שלה דומיא דיורש שפודה במעשר שבא לו ממקום אחר.
<h2>דף כד:</h2>
תנו רבנן בכולן עבד יוצא בהן לחרות. פי' בשן ועין וראשי איברים שאינן חוזרין. ואפילו אינו בטל ממלאכתו נמי עבד יוצא בהן לחרות, וצריך גט שחרור. ואם תאמר א"כ דצריך גט שחרור שן ועין מאי אהני ליה דאפילו בלאו הכי נמי יוצא לחירות כיון דשטר שחרור איכא. ויש לתרץ דשטר שחרור לא אתא אלא להתירו בבת ישראל דאי בשן ועין בלחוד אסיר. והני מילי דעבד יוצא לחרות בשן ועין דוקא בשעמד בב"ד ולא הודה האדון אבל לא עמד בב"ד והודה האדון אין עבד יוצא בו לחרות משום דהוה ליה קנס משא"כ לענין (קנס של) ממון שאפי' הודה נמי חייב.
אלא הואיל ומדרש חכמים הוא. ואע"ג דמדרש חכמים דאוריתא הוא מ"מ צריך גט שחרור דכיון דאינו מפורש בכתוב אלא שדברי חכמים הוא אין הכל בקיאין בו וחישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.
ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עובר שבמעיה פטור שנאמר ושחתה עד שיתכוין לשחתה והאי כיון דלא מיכון פטור. וא"ת ומי בעו רבנן כונה כלל והא אמרינן בב"ק [כ"ו ע"ב] היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין [עבד] פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרשב"ג פטור ולרבנן חייב. ותירץ הרב ראב"ד ז"ל דהכא לאו משום כונה פטרי רבנן אלא משום דושחתה משמע בשהיתה מתוקנת והוא שחתה פרט לזו שמושחתת ועומדת שלא היתה מתוקנת מעולם שהרי לא יצאה לאויר העולם ולא נשתמש בה. ואינו מחוור דא"כ אמאי א"ר אלעזר עד שיתכון לשחתה מה עסק לכונתו בכאן והלא הפטור מטעם אחר הוא. ויש לתרץ דשני הכא דאיכא תרי מילי לטיבותא ובדין הוא שיהא פטור חדא דלא נתכון לאותו אבר ולא עוד אלא שנתכון לתקן אבל התם אע"ג דלא נתכון להשחית כיון דלא נתכון להיטיב מחיבי ליה רבנן.
ואידך מושחת שחתה. פי' ואידך דהינו רשב"ג מנא ליה דאמר כחול לי עיני וסמאה פטור דהאי קרא דושחתה הא אוקמוה רבנן לדרשא אחריתי לומר דדוקא בשלא נתכון לאותו אבר ולא נתכון להשחית הוא דפטור הא נתכון לאותו אבר אע"פ שלא נתכון להשחית חייב. משחת שחתה. פי' אמר לך רשב"ג א"כ דדוקא בשלא נתכוון להשחית ולא נתכוון לאותו אבר פטור הא נתכון לאותו אבר חייב הול"ל ושחת השתא דכתיב ושחתה שמעת מינה דבהשחתה תליא מילתא וכל היכא דנתכון להשחית אע"פ שלא נתכון לאותו אבר חייב ולא נתכון להשחית אע"פ שנתכון לאותו אבר פטור והינו כי הא דהכא.
יכול אפילו יבשה גפה וכו' והקשה הראב"ד ז"ל וליבשה גפה אמאי מעטיה קרא דהא לאו מחוסר אבר הוא שהרי עדין הוא מחובר בגופה. ויש לתרץ דכיון דכל כחו של עוף הוא בכנפיו כל שהוא יבש כמחוסר אבר ופסול להקרבה.
<h2>דף כה.</h2>
דתנן עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם כלן אין מטמאין משום מחיה. פי' משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן מלמד שיראה כלו בבת אחת פרט לזה שאי איפשר שלא יהא מתפשט לצדי אותן איברים. ואע"ג דהאי קרא [לאו במחיה] כתיב אכולהו נגעים שדינן ליה כדתנן סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן, והא דקתני הכא מחיה בלחוד ולא קאתני בהרת ושאת משום דשאר נגעים שעורן כגריס וליכא למעוטינהו מקרא דלכל מראה עיני הכהן דהא איפשר שיהא רוחב ראשי אותן איברים כגריס ויהא נראה כאחת אבל משום מחיה שהוא בהרת כגריס וכעדשה מחיה סמוך לה אינו מטמא לפי שהוא שופע אילך ואילך ואי איפשר לראותו בבת אחת ובעינן לכל מראה עיני הכהן.
כדר' זירא דא"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. וא"ת והא לא דמיא לדר' זירא דבשלמא לדר' זירא בעינן ראוי לבילה משום דכתיב בלולה בשמן ולכתחלה בילה צריכא אבל כאן שאין צריך ביאת מים ואפילו לכתחלה למה הוצרך למקום הראוי לביאת מים. ויש מפרשים דמדרבנן בעלמא לפי שצריך טבילה כל גופו דבר תורה התקינו דלשון ושנים שפעמים מגולין יהו צריכין מקום הראוי לבא במים.
<h2>דף כה:</h2>
מתני'. בהמה גסה נקנית במסירה וכו'. פרש"י ז"ל במסירה ולא במשיכה לפי שאין דרך למשכה ולהוליכה לפניו. ואינו נכון דאדרבה משיכה עדיפא וכדאמרינן בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ו ע"א] כמאן קאמרינן כר' אי כר' תקני נמי במסירה אלמא משיכה עדיפא. ועוד דאמרינן התם ספינה נקנית במסירה דברי רבי וחכמים אומרים אינו קונה עד שימשכנה אלמא משיכה עדיפא. ותו דאמרינן בגמ' דילן אשכחיהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו [מאי קא]מ' רב [בבהמ]ה גסה [אמרו] ליה נקנית [במשי]כה אמ' [להו] והא אנן במסירה תנן ולפרש"י ז"ל הכי קאמר להו והא אנן במסירה תנן פי' ולא במשיכה, ומי אמר שמואל הכי והא אמרינן בעלמא [ב"מ ח' ע"ב] א"ר יהודה שמעית מיניה דשמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ואמרינן עלה מאי רכוב ומאי מנהיג אילימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה ומי איכא מאן דאמר מנהיג לחודיה לא קני ואם איתה הא איכא שמואל אלא לאו ש"מ דשמואל סבר דבמשיכה נמי קני. ועוד דהא ר' מאיר גופיה נמי סבר דבמשיכה קונה וכדאמרינן התם בההיא שמעתא השתא יושב לר' מאיר קני מנהיג לא כל שכן. ועוד דא"כ אמאי לא אמרינן הכא פיל לר' מאיר במציאה ובנכסי הגר במה יקנה במסירה לא מצי קני ליה דהא ליכא מאן דמסר ליה ובמשיכה נמי לא מצי קני דהא א"ר מאיר משיכה לא קניא וכדאקשינן בגמ' לר' שמעון. אלא ודאי הכי פי' בהמה גסה נקנית במסירה וכל שכן במשיכה דהא משיכה עדיפא, והינו דמקשי להו שמואל לתלמידי דרב והא אנן במסירה תנן כלומר במסירה וכל שכן במשיכה וקשיא לרב דאמר במשיכה דוקא ולא במסירה.
ואמרינן בבבא בתרא [ע"ו ע"ב] אביי ורבא דאמרי תרויהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. איפלגו עלה רבוואתא ז"ל ואיכא מאן דאמר דה"פ מסירה קונה ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם דוקא בכלים גדולים שאינן ראוים למשכן לסימטא ולהגביהן כגון שידה תיבה ומגדל וספינה דכיון שהן ברה"ר במסירה הן נקנין אבל כלים קטנים שראוין הן למשכן לסימטא ולהגביהן אפילו הן ברה"ר אין [נקנים] במסירה אלא כיצד עושה מגביהן כמות שהן ברה"ר או מושכן לסימטא וקונה אותן במשיכה. משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם פי' אפילו בכלים גדולים דכיון שהן במקום שראוי לעשות להן משיכה במשיכה הם נקנין ולא במסירה. ולפי שיטה זו מתניתין דהכא ברה"ר מיירי דאי בסימטא ליכא מ"ד נקנית במסירה וה"ק מתני' בהמה גסה נקנית במסירה כלומר דדינה כשידה תיבה ומגדל שאינן ראוין למשכן לסימטא דלפעמים מתקשה ואין אדם יכול להוליכה אפילו פסיעה אחת, וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה שראויה היא זו להוליכה לסימטא וכיון שכן במשיכה היא נקנית ולא במסירה. ושיטה זו אינה נכונה והעיקר דאנן לאו בתר כלים אזלינן אלא אחר הרשויות, והכי פי' דההיא דאביי ורבא מסירה קונה ברה"ר ובחצר שהיא של שניהם פי' בין בכלים גדולים בין בקטנים דכיון שהן ברה"ר במסירה הן נקנין ולא במשיכה ואע"פ שראוין הן למשכן לסימטא ולהגביהן, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם פי' בכלים קטנים. ולפי שיטה זו מתני' בסימטא מיירי דאי ברה"ר ליכא מ"ד נקנית במשיכה ור' מאיר ורבנן במילתייהו דאביי ורבא קא מיפלגי דר' מאיר לא סבר לה לדאביי ורבא ורבנן סברי לדאביי ורבא.
והא דאמרינן דמשיכה קונה בסימטא ולא מסירה אפילו פירש שיהא קונה במסירה אינו קונה, תדע דהא אמרינן בגמרא פיל לר' שמעון במה יקנה ואם איתה דהיכא דפריש קני במסירה אפילו בסימטא לימא ליה קונה במסירה בשפירש. ואע"ג דאמרינן בגמ' אמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש, שאני כסף ושטר דכל חד וחד באפי נפשיה חזי למקניה ביה מקרקעי והא [ד]במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר משום דלא סמכא דעתיה הלכך אי פריש פריש, אבל בסימטא שאין ראוי לקנות בו אלא במשיכה בלבד אפילו פריש שיקנה אותם במסירה אינו קונה משום דהוה ליה כמאן דאמר שיקנה באמירה בעלמא שאינו קונה דמסירה בסימטא כאמירה בעלמא דאמי. והא נמי דאמרינן בעלמא [ב"ב פ"ה ע"א] כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואם אמר לו קני קנה התם הוא משום דטעמא דאין לוקח קונה ברשות מוכר משום דבעינן שיהא ללוקח מקום שיהא רשאי להניח בו כליו וברשות מוכר שאין ללוקח רשות בו כלל לא קנה לוקח הלכך אם אמר לו שיהא קונה אף ברשותו קנה משום דהוה ליה כמשאיל לו מקום. והא דאמרינן הכא דמסירה קונה איכא מ"ד דבעינן מסירה מיד ליד ואי לאו הכי לא קנה. ואינו נכון דבמסירה במצות המוכר סגי ואפילו לא מסרה לו מיד ליד וכן פי' רש"י ז"ל גבי אחזה בטלפה בפרק הספינה [ב"ב ע"ה ע"ב] ופי' אחזה בטלפה במצות המוכר. והכי משמע התם דאמרינן אי דאמר ליה לך חזיק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני כי פליגי בדאמר ליה לך משוך וקני ומדאמרינן לך חזיק ולא אמרינן תא חזיק באמירה בעלמא סגי. ולפי' זה ודאי כיון שאין המסירה אלא שיהא אוחז בה מעצמו בכלל משיכה היא המסירה שהרי כשהוא מושך אותה ודאי אוחז הוא בה וא"כ קשיא לן הא דאמרי אביי ורבא מסירה קונה ברה"ר ולא משיכה ואם איתה תקני נמי משיכה ברה"ר שהרי בכלל משיכה מסירה. ויש לתרץ דהכא מיירי בשאמר לו לך משוך וקני דקפידא היא ושוב אינו יכול לקנות במסירה כלל. ועוד יש לומר דאפילו אמר לו המוכר לך חזק וקני והלך הלוקח ומשכה ברה"ר כיון שאין המשיכה קונה ברה"ר אינו קונה אותה מדין מסירה דכיון שמשך גלי דעתיה דבמשיכה ניחא ליה דליקני ולא במסירה.
<h2>דף כו.</h2>
גמ'. אי נמי בחבילי זמורות. פרש"י ז"ל כגון שהסיע זמורות בקרקע גבוה שלשה טפחים כדי שלא יהא כלבוד ומעלה אותו עליהן וקונה אותו בהגבהה. ואינו נכון דהגבהה לא בעינן שיהא מגביה על הקרקע שלשה טפחים דאפילו פחות מכן נמי הויא הגבהה וכדאמרינן בעלמא [ב"ק כ"ט ע"ב] ההופך את הגלל ובא אחר והוזק בו חייב ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתכון לזכות אבל לא נתכון לזכות פטור [ואמרי' בירוש'] הדא אמרה מטלטלין נקנין בהפיכה, ובהפיכה ודאי לאו בהגבהה ג' טפחים היא ואפי"ה מטלטלין נקנין בה אלמא לא בעינן הגבהה שלשה טפחים. ויש לומר דה"פ א"נ בחבילי זמורות שהזמורות הן מאכל הפילין והוא מניחן במקום גבוה והפיל קופץ מעצמו כדי לאכלן וקונה אותו באותה הגבהה שמגביה מעצמו.
מתני'. נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. פי' האי אלא לאו למעוטי מסירה והגבהה הוא דאתא דודאי מטלטלין נקנין הן במסירה והגבהה אלא למעוטי כסף ושטר וחזקה שבשלשה אלו אין מטלטלין נקנין בהן. וא"ת וכיון שכן אמאי נקט משיכה טפי מהנך. י"ל משום דמשיכה היא עיקר הקנאת מטלטלין ומטעמה נקנין במסירה והגבהה למאן דאמר דבר תורה משיכה קונה פשיטא ואפילו למ"ד דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה משיכה היא עיקר וה"ק ר' יוחנן דאי קני במשיכה לא מצי למימר ליה נשרפו חטיך בעליה לפי שהוא מושכן ומניחן ברשותו וכיון שכן מסירה והגבהה נמי קנו מהאי טעמא הלכך משיכה עיקר לדברי הכל.
גמ'. אמר רבא לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. ואיכא מ"ד דה"ה לחזקה דהיכא דקנה קרקע בחזקה במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ומיתו ראיה מהא דאמרינן לקמן יפה כח חזקה מכח שניהם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות וכו' וכיון דלא חשיב יפה כח חזקה מכח כסף שהחזקה קונה אפילו במקום שכותבין את השטר בלא שטר משא"כ בכסף ש"מ דלאו יפוי כח אית להו. ואיכא מ"ד דאין לאפוקי חזקה כלום ובכל מקום חזקה קונה בלא שטר ולקמן דלא חשיב האי יפוי כח חדא מנייהו נקט דהא בפסקא דובחזקה לא קאמר האי לא שנו כי הכא.
והא דאמר שמואל לא שנו אלא בשטר מכר אבל בשטר מתנה לא קנה עד שיתן לו דמים. איכא מ"ד דדוקא בדעייל ונפיק אזוזי עסיקינן אבל בדלא עייל ונפיק אזוזי קנה בלא דמים והיינו דאמרינן בעלמא [ב"מ ע"ז ע"ב] האי מאן דזבין מידי לחבריה ולא עייל ונפיק אזוזי קני אי עייל ונפיק אזוזי לא קני. ואיכא מ"ד דמלתיה דשמואל אפילו בדלא עייל ונפיק אזוזי היא ולא קנה עד שיתן לו דמים בתרויהו משום דלא סמכה דעתיה דהא מכיון דכתב ליה את השטר אם איתה דקנה מעתה במה יכפנו על דמיו לפיכך ירדו חכמים לסוף דעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה עד שעת נתינת דמים והא דכתב ליה שטרא ספרא הוא דאיתרמי ליה סבר כי אתי לא מיטריד בכתיבת השטר אבל בחזקה נראה ודאי דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי קנה אפילו לא נתן לו דמים דגלי דעתיה דגמר והקנה דאי לאו הכי לא הוה שתיק ליה כיון דחזי ליה אכיל ארעיה. וכן במשיכת מטלטלין מהאי טעמא גופיה הוא דאי לא עייל ונפיק אזוזי דקנה דכיון דאחזקיה במטלטליו ולא עייל ונפיק אזוזי איכא גלוי הדעת טפי וקני. ובקנין איכא פלוגתא ביני רבוותא ז"ל אי קני בלא דמי או לא. ואיכא מ"ד דהוה ליה כשטר דהא סתם קנין לכתיבה עומד, ואיכא מ"ד דמשעת קנין קנה דאין לאחר קנין כלום דאלים כח קנין ומשעת קנין מקנה קני ליה וכדאמרינן בפ"ק דב"מ [ט"ז ע"ב] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה אלמא אין הדמים מעכבים בשטרי אקנייתא. והאי עד שיתן דמים דקאמרינן כל הדמים קאמ' דהא טעמא משום דלא סמכא דעתיה הוא ולאו משום תורת קניה והלכך עד שיתן כל הדמים לא קנה וכן הנכון.
רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו. פרש"י ז"ל מתניתין במתנה מיירי ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו לגבות הימנו אם יטרפוה בעלי חוב. ואינו נכון דא"כ דמשום אחריות הוא דכתב ליה בלשון מכר ליכתוב ליה שטר מתנה באחריות. ועוד דא"כ לא הוה ליה לרב אשי למימר לישנא סתמא כי האי אלא הכא במאי עסיקינן במתנה וכו'. ויש לפרש דרב אשי ארישא דמוכר שדהו מפני רעתה קאי והא דקאמר במתנה בקש ליתנה לו בשטר מתנה קאמר כדי למהר קנייתו לפי שהיא רעה בעיני אדוניה דכיון שכתב לו שטר מתנה הוה ליה כמפרש בשטרא תקני ושטר מכר דכתב ליה כדי ליפות את כחו משום אחריות שבו, וכי תימא ליכתוב ליה שטר מתנה באחריות איכא למימר דלא ניחא ליה ללוקח דלי[תן] דמי וליפוק עליה קלא דמקבל מתנה מיניה.
<h2>דף כו:</h2>
והא דאמרינן אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם על גבי קרקע הוא הדין דיש לו תקנה בהודאה וכדאמרינן נפק אודית מבי איסור אלא דאיהו באי זו הקנאה הוא יכול להקנותם בעא מיניה והודאה לאו מדרך הקנאה היא.
ואלא לדמי נקנינהו נהליה במשיכה אלא מאי אית [לך] למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתיה למקבל מתנה. פי' ולעולם אימא לך מאה צאן ומאה חביות ממש. וניזכינהו ניהליה אגב אחר, פי' במשיכה, לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו. כך גרסת הספרים. והקשה רש"י ז"ל ולימא ליה וניזכינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לפיכך הוצרך לומר ואחר לא היה שם שיהא חפץ בהנאתו ליתן כליו בשבילו של מקבל מתנה. ואינו מחוור דחליפין מתנה ע"מ להחזיר הן וכדאמרינן בריש פירקין [ו' ע"ב] בכולהו קנו לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין דאלמא דחליפין דהינו קנין סודר חוזר הוא ואינו קנוי קנין עולם אלא לשעה. ויש מרבו' שפירשו וניקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו דכיון דאיכא יד אחר באמצע שהשאיל לו סודרו שמיט ואכיל להו מחמת [שהשאיל] לו הסודר. וא"ת השתא נמי כי מקני ליה על גבי קרקע הא איכא יד אחר משותפת באמצע. י"ל דלא היא דהאי שדה היה סמוך למקבלי המתנה והם עצמם זכו בשדה ובחביות. ואינו מחוור, חדא דליכא למימר דסבר שמיט ואכיל להו מפני שהשאיל לו סודרו שהרי עדיין לא הוציא מתחת ידו כלום, ועוד דליכא למימר שאותו קרקע סמוך היה למקבלי המתנה אלא סמוך למקום נותן וכדאמרינן מעשה במרוני אחד שהיה בירושלם הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלם אלמא סמוך למקומו של נותן היה ולא למקומו של מקבל. ומקצת בעלי התוספות מוכיחין מכאן דאין קונין לאדם בחליפי סודר שלא בפניו דהא לא אקשינן הכא וניזכינהו נהליה אגב אחר בחליפין. ואין זה נכון מדתנן בפ' גט פשוט [קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ומוקימנא לה התם בשטרי אקניתא. ולפי גרסת הספרים שמועתנו צ"ע והגרסא הנכונה היא כגר"ח ז"ל דגריס ואלא מאי לדמי ניקנינהו במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר, פי' במשיכה, לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו ולגרסא זו קם ליה הכי נמי מסתברא והשתא ליכא לאקשויי ניקנינהו ניהליה בחליפין משום דמעות אינן נקנין בחליפין.
<h2>דף כז.</h2>
אמר רבה בר יצחק שני שטרות הן. פי' שדינן חלוק זה מזה. זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. פי' בין בשטר מכר בין בשטר מתנה בין באחריות בין שלא באחריות דסתמא קאמר חוזר בשטר. וא"ת וכיון דאינו חוזר בשדה חזרתו בשטר מאי מהני ליה דלאחריות לא מצית אמרת דהא אמרינן בעלמא [ב"ב מ"א ע"ב] המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים. יש לתרץ דמהני ליה מיהא [דלא ליפוק ע]ליה קלא כולי האי, שהמוכר שדהו בעדים בלא שטר לית ליה קלא ולא זילי נכסיה ואלו המוכר שדהו בשטר אית ליה קלא וזילי נכסיה וכשהוא חוזר בשטר הוה ליה מוכר שדהו בעדים ולית ליה קלא ולא זילי נכסיה. והראב"ד ז"ל תירץ דאפילו לענין אחריות נמי מהני ליה חזרתו בשטר דלא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא בשקבל עליו אחריות בפירוש אבל לא קבל עליו אחריות בפירוש אינו גובה מנכסים משועבדים ובשטר בלחוד הוא דאמרינן אחריות טעות סופר. ואינו מחוור חדא דא"כ דמשום אחריות הדר ביה בשטרא ליכתוב ליה בשטר בפירוש שאינו מקבל עליו אחריות ועדיף ליה טפי. ועוד דהא דאמר דבשטר בלחוד הוא דאמרינן אחריות טעות סופר ליתה דהא טעמא דאמרינן אחריות טעות סופר משום דחזקה הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי וא"כ אפילו ליכא שטר נמי אמרינן אחריות טעות סופר וחזרתו בשטר מאי מהני ליה. ורש"י ז"ל פי' חוזר בשטר אם אמר לו אין רצוני שתהא ראיה בידו, כלומר ששלוחיו הם של מקנה וכל שמבטל שליחותן בין בטענה בין שלא בטענה הרשות בידו.
ויש מקשים עוד והיאך הוא חוזר בשטר כיון שזכו אלו בשדה על דעת שיכתבו לו את השטר אטו מוכר שדה לחברו על דעת שיכתוב לו את השטר והחזיק בשדה על דעת כן יכול הוא לחזור בשטר. ומקצת מרבותינו הצרפתים מודים לדין זה ואמרו דאה"נ שהמוכר חוזר בשטר והלוקח ג"כ יכול לומר לו כיון שאתה חוזר בשטר אחזור אני בשדה. ורבנו שמואל ז"ל הוסיף בדבר ואמר שאפילו בשטרי אקניתא נמי דקימא לן סתם קנין לכתיבה עומד חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דעד כאן לא אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד אלא שיכול הוא לכותבו שלא מדעתו של מוכר או של לוקח אבל אם מחה אחד מהם לאו לכתיבה עומד. ואינו נכון דכדאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד פי' סוף קנין לכתיבה עומד הלכך אפילו מיחו בידו כותבין בעל כרחו. והא דלא קאמר הכא ארבע שטרות הן וליחשוב קנו מידו, טעמא משום דהינו אינו חוזר בין בזה ובין בזה ותרי בחד גונא לא קא חשיב דהכי קאמר שני שטרות הן שדינן חלוק זה מזה. ומה שאמרו מקצת מרבותינו הצרפתים שהמחזיק בשדה על דעת שיכתוב לו את השטר יכול מוכר לחזור בשטר והלוקח בשדה אינו נכון דכיון שהחזיק זה בקרקע על דעת שיכתוב לו את השטר שוב אינו חוזר בשטר, והכא הוא דאמרינן חוזר בשטר לפי שלא אמר לעדים שיחזיקו בקרקע על דעת כתיבת השטר אלא תרי מילי קאמר להו, שיחזיקו בקרקע ועוד שיכתבו לו את השטר, והלכך כל זמן שלא כתבו את השטר יכול הוא לחזור בו דשלוחין שוינהו והרי הוא מבטל שליחותו.
על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה. פי' חוזר בשטר דהא שלוחין שוינהו ויכול הוא לבטל שליחותו וכיון שחוזר בשטר מיד נתבטלה מכירת השדה. והא דאמ' חוזר בין בשטר בין בשדה לאו למימרא שאחר שחזר בשטר יהא צריך לחזור בשדה דודאי כיון שחזר בשטר מכירת השדה בטלה מאיליה אלא דאידי דתנא רישא חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה תנא סופא בין בשטר בין בשדה. וא"ת והא אמרינן האומר על מנת כאומר מעכשו דמי. יש לתרץ דעד כאן לא אמרינן האומר על מנת כאומר מעכשו דמי אלא באומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מנה שהתנאי תלוי בה וכל זמן שהיא מקימת התנאי הרי זה מגורשת למפרע, אבל כאן שתלה קניית השדה בכתיבת השטר כל שלא כתב את השטר לא קנה שדה והלכך חוזר הוא בשטר מתנתו. וכתב הרמב"ן נ"ר מהכא שמעינן דתנאה בהנאת מקבל הוי תנאי ולא בעינן בהא דומיא דבני גד ובני ראובן דתנאי להנאת נותן ומעשה למקבל דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאה, ושמעינן מינה דהאומר שדי מכורה לך שדי נתונה לך על מנת שאתן לך מאתים זוז דהוי תנאה וחוזר בזה ובזה.
ואידך אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו (במציעא) [בבתרא (קס"ז ע"ב)] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר כל מקום שהוא. פרש"י ז"ל דהב"ע בשטרי אקניתא דהא ההיא דכותבין שטר ללוה מוקמינן לה במציעא [י"ג ע"א] בשטרי אקניתא הכא נמי בשטרי אקניתא. ואין זה נכון משום דא"כ אמאי איצטריך לאחזוקי בקרקע דכיון דקנין איכא קרקע ושטר נקנין בכל מקום שהן. ועוד דאם צריך הוא לאגב היכי קני ליה שטרא והלא משעת קנין זכה זה בשדה ואין אדם קונה נכסי חברו אגב קרקע של עצמו. ומשום כך פי' [...] נ"ר דהכא בשטרי דלא אקניתא היא, וכאותה ששנינו דקאמר, לאו שיהא זו כזו ממש קאמר אלא לצורת הענין נקט לה כלומר כאותה ששנינו שכותבין את השטר שלא בפני מלוה כי היכי דכי אתי לא ליטרח בתר ספרא הכא נמי שקדם וכתב לו את השטר דכי אתי לא ליטרח בתר ספרא וכגון דאמר להו לסהדי דלכתבו שטרא וליהוי בידיהו ואי אתי לוקח בההוא יומא ויתרצה בקנית השדה יתנו לו את השטר ואי לא אתי ביומיה יקרעוניה א"נ כגון דארווח זמניה כלומר דכתיב ליה בניסן ומרויח זמן עד תשרי כדי שלא יהא בו משום מוקדמים ואמר לעדים אם יבא באותו יום ויחזיק בקרקע תנו לו את השטר ואם לאו קרעיהו. ואיכא מאן דמפיק לה להא לבר מהלכתא ומוקי לה כאביי דסבר עידיו בחותמיו זכין לו ובעי דלמטי שטרא לידיה וכל היכא דלא מטי שטרא לידיה לא קני והלכך צריך להחזיק בשדה כדי לקנות השטר אגב השדה.
והא עלה קא תני זו היא ששנינו נכסים שאין להן אחריות וכו'. הלכך כיון דמתורת אגב קני ליה להאי שטרא בעינן דלימא ליה אגב וקני הוא וכל שעבודא דאית ביה דאי לאו הכי לא קנה אלא לצור על פי צלוחיתו שהרי היכא דקנה להו בכתיבה כדאמרינן [לקמן מ"ז ע"ב] אותיות נקנין בכתיבה ומסירה בעינן דלימא ליה קני הוא וכל שעבודא דאית ביה, ואגב טפי מכתיבה לא עדיף. הילכך ראובן דזבין ארעא משמעון באחריות ואזל וזבנה ללוי שלא באחריות אי נמי יהבה ליה במתנה ואתא בעל חוב דשמעון וקא טריף לה מיניה לא מצי לוי לאישתעויי דינא בהדי שמעון דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם בגיטין פרק הניזקין [ה"ג] ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי באחריות והלך לוי ונתנה מתנה ליהודה ובא שמעון וטרפה מיהודה יהודה לא אזל גבי לוי דהיא מתנה לוי אזל גבי ראובן דהיא מכירה אמ' ולאו מתנה יהבתה יכיל הוא מימר ליה בעי הוינא מיתן כמה וישלם לי טיבו. אבל באחריות איכא למימר דמוציאין מזה ונותנין לזה ומיהו אי איכא לאישתלומי מיניה דראובן הכי נמי דאפילו באחריות לא משתעי לוי דינא בהדי שמעון דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ואיפשר לומר דאי כתב ליה שמעון לראובן לך ולבאין מכחך אע"ג דזבין ליה ראובן שלא באחריות אי אתי בעל חוב דשמעון וטריף ליה מיניה אזיל לוי וגבי מיניה דשמעון ואע"ג דלא אקני ליה ראובן שטר אחריות דשמעון משום דהא קביל עליה שמעון אחריות לכל מאן דאתי מחמתו והאי בא מכחו.
ולענין צבורין אסיקנא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. ושדה במכר ומטלטין במתנה אסיקנא נמי דקני ממעשה דרבן גמליאל ור' יהושע. ושדה לאחד ומטלטלין לאחר לא קנה ושאני ר' עקיבא דיד עניים הוא, כלומר גזבר הקדש היה וידו כידם. ומינה דיד אפוטרופוס כיד יתומים ושדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים קנו מדין אגב.
אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה מטלטלין אלא כנגד מעותיו. ומסתברא דהא מילתא דרבא אפילו בדלא עייל ונפיק אזוזי היא דאי בדעייל ונפיק אזוזי הוא פשיטא והינו דנקט לה רבא במטלטלין הנקנין באגב ולא נקט לה במטלטלין הנקנין במשיכה דהתם כי לא עייל ונפיק אזוזי קנה בלא נתינת דמים אבל בקנין באגב כיון שאינן נקנין מחמת עצמן אלא מחמת חזקת הקרקע אמרו שלא קנה עד שיתן דמי כולם.
<h2>דף כז:</h2>
תניא כותיה דרבא וכו'. בד"א בשנתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו. פרש"י ז"ל בד"א שקנה בחזקת שדה זו שדה אחרת שאינה סמוכה לה בשנתן לו כל הדמים וכו' ומטלטלין הנקנין אגב קרקע כשדה שאינה סמוכה לה דמו והיני כדרבא דהא דהכא ודאי אפילו בדלא עייל ונפיק אזוזי היא דאי בדעייל ונפיק אזוזי אפילו בשדה הסמוכה לה לא קנה אלא כנגד מעותיו ואפילו בשדה אחת נמי לא קנה אלא כנגד מעותיו. וא"ת וכשנתן לו דמי כולם למה לי למיקנא אגב קרקע לקנינהו בדמים בתורת כסף. ויש לתרץ דהכא מיירי בדמים שאין ראויים לקנות בהם כגון שהן מלוה. אי נמי במקום שכותבין את השטר דלא קנה בכסף עד שיכתוב לו את השטר.
האי ארוסה היכי דמיא וכו'. וא"ת ולוכח מהכא דגלגול שבועה מן התורה מדאמרינן הכא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ולמה ליה למוכח לה מארוסה. ויש לתרץ דאי מהכא הו"א הכא הוא דמגלגלין שבועה מפני שהוא ראוי לישבע עליו שאם נסתתרה עמו משקין אותה אבל מקום שאינו ראוי כלל לישבע עליו כגון קרקעות אין מגלגלין שבועה, השתא דמוכח לה מארוסה שמעינן מינה שאפילו במקום שאין ראוי לישבע עליו כלל מגלגלין שבועה שהרי ארוסה נמי אינה ראויה לישבע כלל ואפילו הכי מגלגלין שבועה עליה. וא"ת וסופא נמי אמאי איצטריך למימר ומי שתיא לימא הכי אילימא דקני לה כשהיא ארוסה וקא משקה לה כשהיא ארוסה והא נשואה קרית לה. ויש לתרץ דלאו קושיא היא דמילי מילי קא תני כלומר ה"ק אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר והא מילתא אמרה לה בין כשהיא ארוסה בין כשהיא נשואה בין שומרת יבם בין כנוסה.
והא תנן ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה מאי טעמא תחת אישך אמר רחמנא וארוס לאו אישה הוא, והוא הדין דהוה מצי למימר מאי טעמא בעינן והביא האיש את אשתו אמר רחמנא וליכא.
אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה והא תניא ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון מים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו והאי נמי כיון שבא עליה לאחר סתירה לאו מנוקה מעון הוא, וכמ"ד בסוטה פרק ארוסה [כ"ה ע"א] דבעל שמחל על קנויו אחר סתירה אין קנויו מחול, ולמ"ד קנויו מחול אם בשעה שבא עליה מחל על קנויו כל שכן דלא משקה לה על אותה סתירה ואם לא מחל בביאתו הא אינו מנוקה מעון, כך כתב הרשב"א נ"ר.
ונכנסה לחופה ולא נבעלה דמנוקה מעון הוא וקרינן בה תחת אישך ואע"פ שלא נבעלה וכמ"ד ביבמות [נ"ח ע"ב] יש חופה לפסולות אבל כמ"ד אין חופה לפסולות לא [קרינן בה] אישך וכדאיתא התם. ובדקני לה כשהיא ארוסה ונשאת ונסתתרה לא מוקי לה דההיא שלא שטיתי נשואה היא ולא שלא שטיתי ארוסה.
אלא ע"י גלגול. וא"ת אמאי לא מוקים כדמוקי לה רב ששת התם כגון שבא עליה ארוס בבית אביה וקנא לה ונסתתרה בעוד שהיא ארוסה דקדמה שכיבת בעל לבועל ונכנסה לחופה ולא נבעלה שהאיש מנוקה מעון. יש לתרץ דהא דחי לה התם ואמרינן דכותה שומרת יבם שבא עליה יבם בבית אביה שומרת יבם קרית לה הך כנוסה גמורה היא.
<h2>דף כח.</h2>
אשכחן ברי שמא מנא לן. פי' אשכחן שמגלגלין שבועה כשהוא טוען טענת ברי אבל בטוען טענת שמא מנא לן שמגלגלין שבועה. והקשה רש"י ז"ל מנא לן מקל וחומר דסוטה דעד אחד. ותירץ רש"י ז"ל מה לסוטה שכן כל שבועותיה ספק כלומר שעיקר שבועת סוטה בספק היא שאע"פ שהעידו עליה שנסתתרה אין מעידין שבא עליה וכיון דשבועותיה ספק גלגוליה נמי ספק, ממון שעיקר שבועתו אינה אלא בברי דכתיב [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים מנין שמגלגלין שבועה בשמא. ואין זה נכון שהרי שבועת השומרים שהיא שבועה מפורשת בתורה והיא שבועת ספק שהמפקיד כלי לחברו לשמרו חנם וזה אומר נאנסתי וזה אומר לא נאנסת חייב שבועה והא ודאי שבועת ספק הוא. וכי תימא שאני התם שהוא ודאי שהפקידה לו ושבועת ודאי היא ליתה שהרי אינו חייב שבועה משעת הפקדה ואילך אלא משעת האונס בלחוד ואילך. כך דחאה הרמב"ן נ"ר. ויש לפרש דה"ק אשכחן שמגלגלין שבועה בממון בטוען טענת ברי בטוען טענת שמא מנא לן שמגלגלין שבועה. ויש מפרשים אשכחן שמגלגלין שבועה בממון מק"ו דעד אחד בברי כלומר כשאותו עד מעיד על טענת ברי אבל כשמעיד על טענת שמא מנא לן שמגלגלין שבועה, דהשתא ליכא למוכח ליה מסוטה בק"ו דעד אחד בממון בכי האי גונא ליתיה.
דתניא ר' שמעון בן אלעזר אומר נאמרה שבועה בפנים ונאמרה שבועה בחוץ מה שבועה האמורה בפנים דהינו שבועת סוטה עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ דהינו שאר שבועות עשה בה ספק כודאי. הלכך כיון דמסוטה גמרינן גילגול שבועה בכולהו מגלגלין בין ברי על ברי בין שמא על ברי בין ברי על שמא ואפילו שמא על שמא שהרי סוטה נמי שמא היא. ואיכא מ"ד דעל שמא אין מגלגלין כלל דסוטה ברי הוא (דאע"פ שנסתתרה עמו רגלים לדבר לומר שלא בא עליה) [דרגלים לדבר הואיל שקינא לה ונסתרה כדאמרינן ברפ"ק דנדה ובסוטה] ואין זה נכון משום דא"כ דעל שמא אין מגלגלין אפילו ברי על שמא נמי לא ובזה ודאי מגלגלין כדאמרינן בפרק המפקיד [ל"ד ע"ב] גבי הא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מיגו דמשתבע שאינה ברשותו לישתבע נמי כמה היה שוה, והתם דברי על שמא הוא דמספק אתה משביעו שאינה ברשותו ואעפ"כ מגלגלין ואם איתה דסוטה ברי הוא התם מהיכא שמעינן דמגלגלין על שמא. אלא ודאי מחוורתא כדאמרינן מעיקרא.
מתני'. כל הנעשה דמים באחר, פי' כל דבר שאדם עושה אותו דמים לדבר אחר כגון שהוא מחליף כלי בכלי שנמצא שהוא עושה הכלי האחר דמים לחברו. כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, פי' כיון שזכה המוכר במעות אלו שנתן לו לוקח נתחייב הלוקח בחליפיו. כיצד המחליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו, ואע"ג דהאי כיצד הוא מטלטלין דשור ופרה מטלטלין הן לאו למימרא דהאי דינא אמטלטלין בלחוד קאי אלא אף בקרקעות דרישא סתמא קא תני, תדע דהא מתני' דלעיל בקרקעות מיירי והדר תני להא ש"מ דאפילו אקרקעות קאי. וזהו מפורש בתוספתא [פ"א ה"ו] דאמרינן החליף מטלטלין בקרקעות קרקעות במטלטלין מטלטלין במטלטלין קרקעות בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. גמ' כל הנעשה דמים באחר מאי נינהו מטבע וכו'.
<h2>דף לא.</h2>
א"ר יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא וכו'. כתב רת"ם ז"ל דמהכא שמעינן דהני נשי דעבדי מצות עשה שהזמן גרמא אע"פ דלא מפקדי בה מברכן עלה דהא רב יוסף הוה ליה פטור מן המצות וחדי כי אמרי ליה הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מן המצות ואם איתה דכי עביד לה לא מברך עלה אמאי חדי והא עדיפא הפסידא דברכות משכרא דמצות אלא ש"מ דבריך עליהו והני נשי במ"ע שהז"ג כסומא דמיאן. אבל רבנו יצחק ז"ל דחי לה להא דרת"ם ז"ל ואמר דנשים אין מברכות כלל במ"ע שהז"ג כיון שהן פטורות הימינה ושאני סומא שהוא חייב במצות בהן מדרבנן אבל אשה שאינה חייבת כלל אינה מברכת. תדע דסומא מדרבנן חייב מדאמרינן בעלמא [מגילה כ"ד ע"א] אמר ר' יהודה מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע ואמרינן עלה דהא ראה פורס ואם איתה דסומא אפילו מדרבנן לא מיחייב היכי פורס שהרי אין הפטור במצוה מוציא החייבין ידי חובתן אלא ש"מ דמדרבנן הוא דמיחייב הלכך היכא דראה כגון שהיה פתח ונסתמא פורס דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. אבל בירושלמי [מגילה פ"ד ה"ז] אינו נראה כך דהתם מוקי לה ביושב בבית אפל הלכך לאו סיעתיה דר"י ז"ל היא. מיהו בגמ' דילן לא משמע הכי מדאמרינן במסכת מגילה [כ"ד ע"ב] ורבנן הכא נמי אית ליה הנאה אלמא דבסומא גמור עסיקינן. אלא יש לומר דהתם אליבא דרבנן הוא דסברי סומא חייב. ואפילו הכי מסתברא הא דר"י ז"ל דסומא מדרבנן הוא דמחייב דליכא למימר דליהוי כגוי גמור. ואע"ג דאמרינן במסכת פסחים [קט"ז ע"ב עי"ש] דסומא פטור מאכילת מצה התם חדא מצוה היא, מיהו איכא למימר דחיובי הוא דמחייב אבל ברוכי לא מברך. וכי תימא אמאי חדי י"ל משום דסבירא ליה לרב יוסף דעדיף שכרא [דמצות] טפי מהפסידא דברכות. והני נשי דעבדי מצות עשה שהז"ג בודאי שכר הן נוטלות מדאמרינן הכא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה מכלל דמי שאינו מצוה ועושה נמי שכרא אית ליה אבל לברוכי לא שמעינן שיהו מברכות, ונראה שאינן מברכות. ואיכא מאן דבעי למוכח דנשי במ"ע שהז"ג היכא דבעו למיעבדינהו נוטלות שכר ומברכות מדאמרינן בעלמא [עירובין צ"ו ע"א] מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמרינן התם דהא דלא מיחו אליבא דמ"ד נשים סומכות רשות אבל למ"ד נשים סומכות אינו רשות מיחו ואם איתה דנשים מעבד עבדי ברוכי לא מברכי אפילו למ"ד דנשים סומכות אינו רשות אמאי מיחו. ויש לומר דהתם כי מיחו אליבא דמ"ד נשים סומכות אינו רשות לאו משום ברכות אלא משום דלתפילין בעינן גוף נקי ונשים דעתן קלה עליהן.
<h2>דף לב:</h2>
ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו זקן אשמאי. פרש"י ז"ל אשמאי רשע. ואינו נכון דא"כ אפילו מפני אביו נמי לא כדאמרינן בעלמא [יבמות כ"ב ע"ב] ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך יצא רשע. ועיקר פירוש אשמאי בור דכתיב [בראשית מ"ז י"ט] והאדמה לא תשם ומתרגמינן לא תבור וכן מפרש בערוך, והינו דממעט אין זקן אלא חכם ומשום הכי פליג איסי ואמר כל שיבה במשמע פי' ואפי' אשמאי ואלו רשע לא דגרע טפי מגוי.
איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום כל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי. ואסיקנא א"ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה, ומסתברא דהלכה נמי כריה"ג דס"ל אפי' יניק וחכים נמי דהא איסי בן יהודה לא פליג אלא אשיבה בלחוד ואמרינן בגיטין [ל"א ע"ב] ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ולקמן [ע"ב] נמי אמרינן תורה עומדת מפני לומדיה ואמרינן נמי מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. ומיהו מסתברא דהיכא דהוי אידך זקן ואינו לפי כבודו פטור והינו דאמרינן לקמן [ל"ג ע"ב] חדא דאתון חכימין והוא חבר ואמרינן נמי שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאי מקמיה משום דהוה בעל מעשים דהוה ליה לשמואל לפי כבודו. והרב אלפסי ז"ל פסק הלכה כתנא קמא דיניק וחכים לא. והלכתא אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. והא דאמרינן דאינו עומד מפניו בבית המרחץ פרישנא עלה דוקא בבתי גואי אבל בבתי בראי חייב.
<h2>דף לג:</h2>
אמר אביי תא שמע. ה"ג [במסכת נגעים (פי"ג מ"ז) הטמא עומד] תחת האילן, (והא) [והוא] מצורע שהוא מטמא באהל, והטהור עובר טמא, טהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור, ואם עמד טמא טהור טמא וכן באבן המנוגעת שאם היה טהור עומד תחת האילן והניחו שם אותו אבן טהור טמא, ש"מ דרוכב כמהלך דאמי. אבל בתורת כהנים [תזריע פ' נגעים פי"ב] מוחלפת השיטה והכי גרסינן התם טמא יושב תחת האילן וכו' (ומשו') [ומשמ'] דדוקא יושב טמא אבל עומד לא. ואין זה נכון דאפילו עומד נמי טמא ואע"ג דכתיב [ויקרא י"ג ט"ז] מחוץ למחנה מושבו אין מושב אלא לשון עכבה כדכתיב [דברים א' מ"ו] ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם. ורב' הצרפתים מפרשים דלא [אמרו] עמידה וישיבה אלא באילן שאין בו ביאה כדכתיב מחוץ למחנה מושבו אבל בבית משנכנס שם טמא שבביאה הוא מטמא וכן הוא עיקר דתנן במסכת נגעים [פי"ג מ"ח] טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וטמא [שהכניס] ראשו ורובו לבית טהור טמאהו, משמע לאלתר משעה שהכניס.
אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר וציצית. והא דקא תני ציצית בכלל מ"ע שהז"ג, הוא אליבא דר' שמעון דאמר [מנחות מ"ג ע"א] דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל אליבא דמ"ד לילה זמן ציצית ציצית לאו מ"ע שהז"ג הוא אלא שאין הזמן גרמא ואע"ג דר' שמעון יחידאה הוא כיון דהלכתא כותיה מתניתין נמי פרשינן לה כותיה. וא"ת וציצית אמאי פטירן נשי מיניה והא סמכיה רחמנא לשעטנז דכתיב [דברים כ"ב י"ב] גדילים תעשה לך הלכך נימא כל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בקום לבוש ציצית והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו בקום לבוש ציצית וכדאמרינן גבי מצה דאמרינן [פסחים מ"ג ע"ב] כל מי שישנו בלא תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. ויש לתרץ דשאני התם דליכא למוקמיה לדרשא אחרינא הלכך מוקמינן ליה להכי אבל הכא כיון דאיכא למיקם לסמכא לדרשא אחרינא כדאמרינן בעלמא [יבמות ד' ע"א] דכיון דסמך רחמנא גדילים לשטענז ש"מ דשעטנז מותר הוא בגדילים מוקמינן לה להכי ולא מפקינן ליה מכללא דקי"ל דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות.
<h2>דף לד.</h2>
ושאין הז"ג כגון מזוזה ומעקה אבדה ושלוח הקן דבהני נשים חייבות. וא"ת למאי איצטריך להכי תיפוק לי משום דהוה ליה מצות ל"ת דבאבדה כתיב [דברים כ"ב ג'] לא תוכל להתעלם ובמעקה כתיב [שם ח'] ולא תשים דמים בביתך ובשלוח הקן כתיב [שם ו'] לא תקח האם על הבנים. ותירצו בעלי התוספות דאיצטריך להיכא דלא עבר לאו, באבדה איצטריך כגון שלקחה על מנת להחזירה ואחר כך נמלך עליה דהשתא מיהא לא עבר לאו סד"א יהו נשים פטורות קמ"ל דחייבות מיהא משום דהוה ליה מ"ע שאין הז"ג, ובשלוח הקן נמי איצטריך לכגון שלקחה על מנת לשלחה ובמעקה איצטריך לכגון שעשה מעקה ונפל א"נ לכגון שבנה אותו בית על מנת לעשות בו מעקה וקודם שעשאו נפלו ממנו דכי האי גונא נמי נשים חייבות משום מצות עשה ש[אין] הזמן גרמא. והר"מ ב"ן נ"ר תירץ דהנהו קראי דשלוח הקן ואבדה ומעקה לאו לעבור עליהם בלאו הוא דכתב להו רחמנא אלא לקיומי העשה הוא דאתו.
<h2>דף לד:</h2>
אי הכי תפילין וראיה נמי ניהוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. פי' אי אמרת בשלמא מצה והקהל לאו שני כתובים הבאין כאחד הן דאיצטריך דאי כתב רחמנא הקהל ולא כתב מצה סד"א נילף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות צריכא ואי כתב מצה ולא כתב הקהל סד"א נילף ראיה ראיה מעולת ראיה מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות אלא תפילין וראיה נמי לאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו דצריכי אלא אי אמרת דמצה והקהל שני כתובין הבאים כאחד הן דלא הוה למגמר ג"ש תפילין וראיה נמי שני כתובין הבאין כאחד נינהו.
<h2>דף לה.</h2>
ולר' יהודה דאמר שני וכו'. הכי גרסינן משום דהוי מצה ושמחה והקהל ותלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן שלשה כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. פי' ולר' יהודה בשני כתובין הבאין כאחד הוא דמלמדין אבל בשלשה לא ובמצות עשה שהזמן גרמא איכא שלשה כתובין הבאין כאחד לחייב נשים ואין מלמדין ובשאין הזמן גרמא איכא שלשה כתובים הבאין כאחד לפטור נשים ואין מלמדין.
<h2>דף לה:</h2>
אי לאו ג"ש הוה אמינא לה יטמא הפסיק הענין והאי בני אהרן דדרשינן ביה ולא בנות אהרן לא קאי אלא ללה יטמא אבל בקרחה אפילו נשים נמי חייבות השתא דכתיב ג"ש דבני בני ודאי אכולהו קאי וכיון שכן נשים פטורות מקרחה.
<h2>דף לו.</h2>
אמר לך תפילין גופיהו מהכא גמר להו מה להלן בגובה של ראש אף כאן בגובה של ראש. פי' דסבר אביי דהאי ג"ש לאו למילף אקרחה הוא דאתא אלא למוכח על תפילין דמה קרחה בגובה של ראש דאלו בין העינים ליכא מידי למקרח דהא לאו מקום שער הוא אף תפילין בגובה של ראש.
הגשות מנין שנשים פטורות הימנה שנאמר הקרב אותה בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן. וא"ת מכלל דכיון דדרשינן מיעוטא מקרא דבני אהרן דרשינן נמי בני אהרן ולא זרים וקשיא דהא קי"ל [מנחות י"ח ע"ב] מקמיצה ואילך מצות כהונה אבל מה שקודם קמיצה כשר בזרים והגשה ודאי קודם הקטרה היתה. ותרת"ם ז"ל דעד כאן לא אמרינן שקודם לקמיצה כשר בזרים אלא באותן האמורים בפרשה כגון הבאה ויציקה ובלילה לפי שקמיצה כתובה באותו פסוק ממש אבל הגשה אע"פ שהיא קודמת לקמיצה כיון שאינה כתובה באותה פרשה ממש פסולה היא בזרים.
<h2>דף לו:</h2>
אלא הזאה דבן עוף דאתיא מק"ו מבן צאן. פי' אע"פ שבכלל ההזאות זריקת הדם דבן צאן אי איפשר לומר דמתניתין לבן צאן אתא דא"כ ליתני זריקות לפיכך אמרו דמהזאה דבן עוף קאמר שהכתוב קראה הזאה דכתיב ביה [ויקרא ה' ט'] והזה מדם החטאת.
<h2>דף לז.</h2>
מתני'. חוץ מן הערלה והכלאים. פי' שאע"פ שהיא מצוה התלויה בארץ נוהגת אפילו בחוצה לארץ. ר' אליעזר אומר אף החדש.
גמ'. איבעיא להו ר' אליעזר לחומרא פליג או דילמא לקולא וכו'. ואסיקנא תא שמע דאמר אביי מאן תנא קמא דמתני' דפליג אדרבי אליעזר ר' ישמעאל היא דתניא ללמדך שכל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. פי' גבי פרשת נסכים קאי בשלח לך אנשים דכתיב כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם ועשיתם עולה או זבח לי"י וכו' והקריב המקריב קרבנו סלת עשרון דסבר ר' ישמעאל דההוא קרא לא אתא אלא להטעין נסכים ליחיד המקריב עולה בבמת ציבור לפי שהוא סבור שלא קרבו נסכים ליחיד במדבר אף במשכן ולפיכך בא הכתוב בכאן לומר כי כשיבאו לארץ יהיה היחיד חייב להביא נסכים בבמת צבור אבל לא לבמת יחיד ונפקא ליה מדכתיב בהאי קרא כי תבאו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם בבמה הנוהגת בכולכם הלכך על כרחך האי מושבותיכם דקאמר קרא לאו כל מקום שאתם יושבים משמע דבמה הנוהגת בכולכם אינה אלא במקום אחד אלא האי מושבותיכם הינו לאחר ירושה וישיבה והא קמ"ל קרא דאף בבמת גלגל שהיה שם מזבח הנחשת כל שבע שכבשו ושבע שחלקו והיא במת ציבור לא נתחייבו יחידים בנסכים עד שבאו לשילה ונתישבו שאז נתחייבו יחידים בנסכים והיני לאחר ירושה וישיבה וקא סבר ר' ישמעאל דלא קרבו נסכים במדבר יחידים וכדלקמן. הלכך כיון דהאי מושבותיכם היני לאחר ירושה וישיבה מדכתיב ביה אשר אני נותן לכם אף כל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה [ד]מלמד על כלם וחדש נמי כיון דכתיב ביה מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה אבל במקום שאין ישראל מיושבין שם כגון בחוצה לארץ אין איסור חדש נוהג.
אמר לו ר' עקיבא והרי שבת שנאמר בה מושבות ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל אף כל מקום שנאמר בו מושב כל מקום שאתם יושבין משמע. וקא סבר ר' עקיבא דהאי קרא דכי תבאו דבנסכים אתא לאשמועינן דיחיד מותר להקריב נסכים אפילו בבמת יחיד דקא סבר ר' עקיבא קרבו נסכים במדבר שיחידים היו מקריבים נסכים בבמת ציבור הלכך האי כי תבואו מאי אתא לאשמועינן, אם להצריך נסכים לציבור בבמת ציבור האי אפילו קודם ביאה נמי ואם להטעין נסכים ליחיד בבמה האי נמי אפילו במדבר היה נוהג אלא ודאי לא אתא לאשמועינן אלא שאחר שיבאו לארץ והותרו במות ליחידים כל ארבע עשרה שכבשו ושחלקו שכל אחד ואחד מהם חייב להקריב נסכים איש על במה שלו. ומדאמר אביי מאן תנא דפליג עליה דר' אליעזר ר' ישמעאל הוא ש"מ ר' אליעזר לחומרא פליג.
<h2>דף לח.</h2>
תניא (ר"א) [רשב"י] אומר ג' מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונוהגות אפילו בחו"ל והוא הדין שינהגו, פי' והדין נותן שינהגו, ומה חדש שאין איסורו איסור עולם, פי' אלא עד ששה עשר בניסן בלבד, ואין איסורו איסור הנאה אלא באכילה בלבד, ויש היתר לאיסורו. פרש"י ז"ל בו ביום בששה עשר לאחר הקרבת העומר, נוהג בחו"ל כלאים שאיסורו איסור עולם ואיסורו איסור הנאה ואין היתר לאיסורו אינו דין שיהא נוהג בחוצה לארץ והוא הדין לערלה בשתים. פי' הוא הדין שערלה תהא נוהגת אף בחו"ל בשתי דברים שהיא חמורה יותר מחדש פי' דהינו שערלה איסורה איסור הנאה ואין התר לאיסורה, פרש"י ז"ל ואין לו ימי היתר בתוך ימי איסורן אבל אין לומר שערלה איסורה איסור עולם דודאי לאחר שלש שנים היא מותרת. אבל ר"ח ז"ל פי' חדש יש היתר לאיסורו שהתבואה שנקצרה קודם ששה עשר שעדיין היא אסורה באכילה לאחר הקרבת העומר היא מותרת ובערלה אין איסורה איסור עולם שאין דין ערלה נוהג באילן הזה לאחר זמן אבל אין היתר לאותו פרי שנאמר לעולם וזהו הנכון.
<h2>דף לח:</h2>
תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום, דקימא לן כר' אליעזר דאמר מושב בכל מקום שאתם יושבין משמע, והערלה הלכה למשה מסיני והכלאים מדברי סופרים.
<h2>דף לט.</h2>
רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע ביני גופני אמר ליה ניתי מר ונישמתיה אמר ליה לא צהריתו לא קי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וכתב ר' משה ב"ן נ"ר דעד כאן לא אמר ר' יאשיה דבעינן מפולת יד אלא ללקות לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אבל לאסור ודאי שני מינין אוסרין בכלאי הכרם שלא במפולת יד וכדאמרינן בעלמא [כלאים פ"ז מ"ח] המעביר עציץ בכרם קדש וההיא סתמא תנן לה בכמה דוכתי ולא מפקינן לה מהלכה אלא מוקמינן להו אליבא דכולהו אי כרבנן במין אחד ואי כר' יאשיה בשני מינין, אבל במין אחד אפילו איסור פירות ליכא, והאי גברא לא הוה זרע אלא מין אחד ביני גופני ולא הוה ביה משום כלאי הכרם והינו דלא אסרינהו ניהליה. ואע"ג דאמרינן שהתבואה אינה אסורה משום כלאי הכרם עד שהביאה שליש והגפנים אינן אסורין עד שיעשו כפול הלבן מכל מקום הוה להו למסרינהו ניהליה מההיא שעתא ואילך. ולענין הלכתא קי"ל דכלאי זרעים אין נוהגין כלל בחו"ל אלא כלאי הכרם בשני מינין שהן אוסרין אפילו שלא במפולת יד והרכבת אילן אסור מן התורה בכל מקום ואפילו בחו"ל ואם עבר והרכיב הפירות מותרין וכדאיתא התם בפרק כל הבשר [קט"ו ע"א] דאיתקש לכלאי (הכרם) [בהמה.] והערלה ודאה אסור בחו"ל ספיקה מותר ומספקי' להדדי דהא רב אויא ורבה בר רב הונא הוו מספקי להדדי. וחדש אסור מן התורה בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ עד הקרבת העומר, והשתא דליכא עומר גופו של יום מתיר בחו"ל דקי"ל כר' אליעזר דאמר מושב כל מקום שאתם יושבין משמע מדסתם לן תנא כותיה.
<h2>דף מא.</h2>
מתני'. האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה. והא דאמרינן שהאיש מקדש בשלוחו נראה שאין צריך לעשותו שליח בפני עדים דכיון שהוא מקדשה בפני עדים ודאי מראה ששלוחו הוא משא"כ בשליח אשה דאלו התם ודאי בעינן שיעשנו שליח בפני עדים.
כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא (נערה) [קטנה] עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וא"ת והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. יש לומר דוקא בגדולה דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחה לה בכל דהו אבל בקטנה דלמא לכשתגדלה לא תתרצה בו. א"נ איכא למימר דקטנה חישינן דלמא ממלו לה מילי עלויה ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו משא"כ בגדולה.
גמ'. שליחות מנא לן דתניא ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. פרש"י ז"ל דתרי ושלחה כתיבי ותרויהו לדרשא אתו מדכתיב ושלחה ולא כתיב וגרשה ודרשינן חד ושלח ושלחה ששניהם עושין שליח ושלח ושלחה בתרא מלמד ששליח שלו ושלה עושין שליח. ור"ח ז"ל מדקדק הכל מושלחה בתרא דחד לגופיה איצטריך ואידך לדרשא וכלהו דרשינן להו מחד קרא והכי גריס שלח מלמד שהוא עושה שליח שלחה מלמד שהיא עושה שליח ושלחה שדי וא"ו אשלח ואשלחה מלמד ששליח שלו ושלה עושין שליח.
ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח. וא"ת בשלמא שליח דידיה שיהא עושה שליח ניחא אלא שליח דידה היכי עושה והא הוו להו מילי ומילי לא ממסרן לשליח. ויש לתרץ דהכא במאי עסיקינן כגון שעשאתו איהי שליח בקנין דאלים לשוויי שליח, א"נ כגון שחלה בדרך דהיא ודאי לקדושי עצמה בעיא בין ע"י שליח זה בין ע"י שליח אחר וכיון שזה חלה דעתה עליו שיעשה שליח לאחר במקומו.
<h2>דף מא:</h2>
מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. יש מפרשים לפי שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר, ויש מפרשים לפי שהתורם תרומה ולא קרא לה שם תרומתו תרומה.
דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה. פרש"י ז"ל דסבירא ליה להאי תנא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וסבר נמי מירוח הגוי אינו פוטר דתרי דגנך כתיבי ובתרויהו דרשינן דגונך ולא דיגון גוי והוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות, הלכך היכא דתרמו תרומתן תרומה. ובעלי התוספות פירשו דהאי תנא סבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע ממעשר וסבר נמי מירוח הגוי פוטר והב"ע כגון שהביאה שליש ביד ישראל שכבר נתחייבה בעודה ביד ישראל בתרומה ואינו פטור במירוח דהכא עסיקינן כגון שהקדימו בשבלים דליכא ביה מירוח.
הניחא לרבנן אלא לר' שמעון דפטר מאי איכא למימר דתנן תרומת נכרי מדמעת וחייבין עליה חומש ור' שמעון פוטר. פרש"י דטעמא דר' שמעון דפטר לאו משום דסבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר דודאי לר' שמעון אין קנין אלא טעמא דר' שמעון משום דסבר מירוח הגוי פוטר. ואין זה נכון דהיכי אמר אתם גם אתם למה לי דאיצטריך מיהא לאפוקי גוי ואע"ג דאיתיה בתרומה דנפשיה וכגון שהקדימו בשבלים דליכא למימר דליפטר במירוח. והנכון בזה דטעמא דר' שמעון משום דישראל כתוב בפרשה ולמעוטי גוי הלכך אתם גם אתם למה לי דאי למעוטי גוי לא איצטריך דהאי מאידך קרא נפקא.
<h2>דף מב.</h2>
ודילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה. פי' ומשום הכי הוי שליח אבל היכא דלית ליה שותפות בגויה אליבא דר' יונתן מנא ליה דהוי שליח, דבשלמא לר' יהושע בן קרחה ליכא למימר דבאית ליה שותפות בגויה קאמר משום דר' יהושע קא סבר אין כל ישראל יוצאין בפסח אחד לפי שאכילת פסחים מעכבת הלכך ר' יהושע בדלית ליה שותפות בגויה קאמר.
ותסברא דהא שליחות הוא א"כ מצינו שליחות לקטן, ואמרי' אלא כי הא דרבה בר רב הונא אמר רב גדל אמר רב מנין שזכין לאדם שנאמר נשיא אחד וגו'. מהא שמעינן דזכיה שאדם זוכה בשביל חברו לאו מדין שליחות היא דאי מדין שליחות מאי שני ליה הכא דהשתא נמי איכא לאקשויי א"כ מצינו שליחות לקטן, והכי משמע מההיא דאמרינן במסכת גיטין [ס"ה ע"א] דקטן אינו [עושה] שליח ואי יהבי ליה אגוז ונוטלו צרור וזורקו הויא ליה יד למזכי ואם איתה דזכיה מדין שליחות היא אמאי אמ' דיד אית ליה למזכי אבל שליח לא הוי והא תרויהו חדא מלתא נינהו. והכי נמי משמע מההיא דאמרינן בפ"ק [כ"ג ע"ב] עבד כנעני לר' אלעזר ב"ר שמעון מהו שיעשה שליח ואם איתה דזכיה מדין שליחות היא מאי קא מיבעיא ליה והא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר בשטר ע"י אחרים.
<h2>דף מב:</h2>
והלכה נמי כרב נחמן דאמר יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להן אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה הגדילו אין יכולין למחות. ודוקא בדלא טעו אבל טעו אפילו בכל דהו נמי יכולין למחות משום דהני שליח ב"ד נינהו וקי"ל שליח כאלמנה.
אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי וחלוקה בטלה לגמרי וא"ת מאי שנא מהא דאמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ט ע"ב] ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתו לקמיה דרב נחמן אמר להם מצי אמר לך לתקוני שדרתיך ולא לעותי זיל את וזבנה ממנה שלא באחריות וזבנה ניהלה באחריות ולא אמרינן שיהא מקח בטל לגמרי כי הכא. וי"ל דהתם בדזבנה שליח סתם ולא אודעיה דלההיא איתתא קא זבין לה אבל הכא ודאי ידעי אחי דשלוחא דאחוהון הוא הלכך מצי אמר להו לתקוני שדרתיה ולא לעותי. והראב"ד ז"ל כתב בשילהי אי זהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] במעשה דההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה כל מקום שהשליח משנה שליחותו או קרוב לשנוי המעשה קיים והשליח חייב לשלם כגון מעשה דההיא איתתא שהשליח שנה שליחותו שסתם כל אדם הקונה קרקע באחריות הוא קונה אותו וכגון מעשה דאבימי בריה דר' אבהו דכיון דאמר ליה שקול מיניהו שטרא כיון דפשע ולא שקל מיניהו שטרא מקמי דליתיב להו זוזי פושע הוי ומשלם אבל היכא דלא שני ולא קרוב לשנוי מעשיו בטלין לגמרי וראיה לדבר אלמנה שמכרה שוה מנה ודינר במנה שמכרה בטל ושליח כאלמנה ומההיא דבמסכת קדושין דאמר האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ולא אמרן אלא דלא שוי שליח אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי אלמא מעשיו בטלין לגמרי. ע"כ.
אבל שוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי. וא"ת והיכי אמר הכא רבא משמיה דרב נחמן דהיכא דשוי שליח אפילו בכל דהו המקח בטל והא אמר רבא א"ר נחמן בפרק אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"א] דשליח כדיינין וכשם שדיינין שטעו בפחות משתות המקח קיים כך בשליח אלמא דבפחות משתות מעשיו קימין. ותירץ רת"ם ז"ל דהתם ה"ק שליח כדיינין פי' שליח ב"ד כדיינין אבל שליח דבעל הבית כאלמנה הוא והיכא דטעה בכל דהו מעשיו בטלין. תדע דטעמא דשמואל בר ביזנא דאמר משמיה דרב נחמן שליח כאלמנה משום דסבר דאלמנה גופה שליח ב"ד היא לפי שיש לה כח למכור נכסי יתומים שלא מדעת ב"ד. ואי קשיא הא דאמרינן התם והלכתא שליח כאלמנה ואקשינן ומאי שנא מהא דתנן האומר לשלוחו צא תרום תורם כדעתו של בעה"ב אחד מחמשים ואם פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. אם איתה דמ"ד שליח כדיינין שליח ב"ד קאמר לימא ליה ולדידך מי ניחא דהא אמרת שליח בעל הבית כאלמנה ובכל דהו מעשיו בטלין והא שליח בעה"ב הוא יש לתרץ דבכמה דוכתי מצי למימר ולטעמיך ולא אמר. ואי קשיא נמי הא דאמר רב נחמן התם טעה שליח ודאי לא קאמינא דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי ומנא לן דשני בין שליח לבעה"ב דתנן האומר לשלוחו צא תרום וכו' אלמא דשליח דבעה"ב דעלמא כשליח דתרומה שליח דתרומה היכא דפחת עשרה או הוסיף עשרה מעשיו קימין אף בשליח דבעה"ב דעלמא נמי כן וקשיא דהא רת"ם ז"ל פירש הכא דשליח בעה"ב כאלמנה וטעה בכל דהו מעשיו בטלין. יש לתרץ דההיא לא אתא לאשוויי שליח דבעל הבית דעלמא לשליח דתרומה אלא לומר לך כשם שבתרומה יש הפרש בין שליח לבעה"ב כך בשליח דעלמא ורב נחמן הא ידע לההיא טעמא דמסקינן בגמ' דהתם כיון דאיכא דתרים בעין רעה ואיכא דתרים בעין יפה מצי אמר ליה בהכי אמדתיך אבל בשליח דעלמא מצי אמר ליה לא איבעי לך למיטעי כלל.
והא דאמרת יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. כך גרסת הספרים ורש"י ז"ל גריס יתר על שתות ראשון וכך היא גרסתו הא דאמרת יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמור נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמור נפלוג בשומא דבי דינא המקח בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר המקח קיים והלכה כרשב"ג. ואין זה נכון דודאי אין הלכה כרשב"ג דהא פסק רב נחמן הלכה כחכמים דאמרי מכרן בטל.
<h2>דף מג.</h2>
הוא ולא אנוס הוא ולא שוגג הוא ולא מוטעה. וא"ת אנוס מאי למימרא קרא בעיא והלא אונס רחמנא פטריה בכל מקום. ויש לתרץ דאה"נ אלא דאגב גררא דשוגג ומוטעה נקט לה. והא דאמר הוא ולא שוגג לאו למפטריה מחטאת בשוגג דודאי חייב חטאת הוא אלא למפטריה מכרת. וכי תימא כרת למה לי קרא אה"נ דלא איצטריך קרא ושלא לצורך איכתיב.
אלא מעתה קדש בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושי. פי' דודאי לא בעינן דלימא אתם עדי אלא באומר לחברו מנה (לי) הלויתיך והודה לדבריו אם אמר אתם עדי חייב ואם לאו פטור לפי שיכול לומר לו משטה אני בך אבל בשאר דוכתי לא בעינן דלימא להו אתם עדי.
ורב כב"ש ומשני איפוך. וא"ת ומאי פירוקא דאכתי קשיא ודבי ר' שילה כב"ש. ויש לתרץ דטפי קשיא רב מר' שילה משום דרב קי"ל דהוה מתלמידי בית הלל אבל ר' שילה דלאו מתלמידי ב"ה הוא לא קשיא כולי האי אי קאי כב"ש.
והלכתא שליח נעשה עד. הלכך שלח לה קדושיה בפני שנים הן הן שלוחיו והן הן עדיו. ודוקא במקדשה בשטר שאין בו שוה פרוטה דאין כאן נגיעת עדים ואפילו לבתר דתקון רב נחמן שבועת הסת דאין נשבעין על פחות משוה פרוטה ואפילו מדרבנן, אבל קדשה בכסף אי נמי בשטר שיש בו שוה פרוטה ומכחשה להו אינן נאמנין דהוו להו נוגעין בעדותן, ובשאינה מכחישתן איכא למימר דמקודשת דהשתא לא נוגעין בעדותן הן ואע"פ דבהכחשה אינן נאמנין הא אינן פסולין אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשרן.
<h2>דף מז.</h2>
ותסברא אימא סופא ושוין במכר שזה קנה ואי מלוה להוצאה נתנה במאי קני. והשתא דקי"ל מלוה להוצאה נתנה קרקע אינו נקנה במלוה, ותמה על רבנו אלפסי ז"ל שלא כתבה בהלכותיו. ובירושלמי (ה"ה) ר' חייא בשם ר' יוחנן קדושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין [אין] מוסרין אותן למי שפרע וכן הלכה בקרקעות ובמטלטלין. ויש לומר דכיון שכתב שאין האשה מתקדשת במלוה משום דמלוה להוצאה נתנה לא איצטריך למכתב קרקעות לפי שכל קניני כסף שוין הן. ועוד תמה היאך לא כתב מה שאמרו כגון דאמר לה התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר דתנא קמא סבר כסיפא לה מילתא למתבעיה ואינה מקודשת ויש אומרים סברי לא כסיפא לה מילתא למתבעיה ומקודשת והלכה ודאי כתנא קמא. וכתב הר"מ ב"ן נ"ר דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת מדתניא בפרקא קמא [ח' ע"א] התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת אלמא דוקא במנה זה הוא דאינה מקודשת הא במנה סתם מקודשת משום דאמרינן לא כסיפא לה מילתא למתבעיה, ולפיכך כיון דלית הלכתא כתנא קמא לא כתבה הרב הגדול ז"ל.
התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. פי' שכיון שאמר לה באותו פקדון שיש לי בידך אם מעט ואם הרבה קאמר לה וכל היכא דנשתייר בו כשיעור קדושין מקודשת. אבל אמר לה התקדשי לי בכל מה שהפקדתי בידך אפילו לא חסר ממנו אלא שוה פרוטה אינה מקודשת לפי שבכל [ה]פקדון קאמר לה והא אין כלו כאן הלכך אינה מקודשת.
<h2>דף מז:</h2>
במאי קא מיפלגי. פרש"י ז"ל דאי אמרת במלוה אי נתנה להוצאה או לא דמר סבר להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה ניתנה אכתי רב כתנאי אמרה לשמעתיה. במלוה ברשות בעלים לחזרה וה"ה לאונסין קא מיפלגי. פי' קודם ששלח בה יד מר סבר ברשות בעלים קימא כיון דלא שלח בה יד ומר סבר ברשות לוה קימא אפילו לא שלח בה יד ורב כי אמרה לשמעתיה בשלח בו יד והיא דברי הכל. ויש מפרשים דהאי פלוגתא בששלח בה יד היא דאי בלא שלח בה יד דכולי עלמא לא פליגי דברשות מלוה קימא לכל ענין בין לחזרה בין לאונסין ורב סבר כתנא קמא דאמר ברשות לוה קימא. וא"ת ליבעי הכא נמי לימא כתנאי. יש לתרץ דכל היכא דאתי כרבים לא מקשה לימא כתנאי.
לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה על פה ובמלוה בשטר קא מיפלגי. פי' במלוה דידה כו"ע לא פליגי דאינה מקודשת והכא במאי קא מיפלגי במלוה על פה ובמלוה בשטר קא מיפלגי. והחלוק הוא בין כתובה בשטר לעל פה. ואם תאמר ומאי שנא מלוה דאחרים ממלוה דידה. ויש לתרץ דשאני מלוה דאחרים שדין הוא שתהא מקודשת לפי שהיא מנחת תחת ידה שעבוד שהיה על אחרים אבל כשהוא מוחל לה השעבוד שהיה לו עליה במאי מקדשה דהא לא יהיב לה שעבוד מחודש כלל.
<h2>דף מח.</h2>
במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא וכו'. וא"ת אמאי לא קאמר הכא ואיבעית אימא בדשמואל קא מיפלגי או במילתיה דשמואל סמכא דעתה. ואיכא מ"ד דאומר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן אינו יכול למחול ומיתו ראיה מדלא אמר הכא ואב"א בדשמואל קא מיפלגי. והרמב"ן נ"ר כתב דלעולם יכול למחול ולא סמכא דעתה וכי איצטריך בגמ' למימר בדרב הונא אמר רב פליגי אליבא דהנהו פירוקי קמאי הוא דאמרינן דבגוף הקנין פליגי אי הוי קנין או לא דהינו בדר' ובדרב פפא הכא נמי דבדרב הונא קא מיפלגי דהא נמי פלוגתא דגוף הקנין הוא אבל אליבא דהנהו פירוקי בתראי דאמרינן דבדשמואל קא מיפלגי הכא נמי בדשמואל קא מיפלגי. וא"ת ולמאי איצטריך למימר במלוה בשטר ובמלוה על פה בדשמואל פליגי לימא במלוה בשטר ולא איצטריך במלוה על פה אי נמי איפכא. ויש לתרץ דאיצטריך חד להודיעך כחו דר' מאיר וחד להודיעך כחן דחכמים, מלוה בשטר להודיעך כחן דחכמים שאפילו במלוה בשטר אית להו דשמואל ואי מחלו מחול ומלוה על פה להודיעך כחו דר' מאיר שאף במלוה על פה לית ליה דשמואל ואי מחלו אינו מחול.
וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת. רש"י ז"ל לא גריס ואם לאו אינה מקודשת משום דמשמע שאינה מקודשת כלל ואנן לכל הנהו פירוקי דמפרקינן לקמן אמרינן ורבנן מספקא להו ש"מ דאפילו אין הנייר שוה פרוטה היא ספק מקודשת.
והא דאמרי רבנן שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ר' מאיר נמי מודה להו ולא באו אלא לומר דהיכא דאין הנייר שוה פרוטה מספקא להו אי עידי חתימה כרתי אי עידי מסירה והך מקודשת ואינה מקודשת, תדע דאם איתה דר' מאיר סבר דאפילו הנייר שוה [פרוטה] אינה מקודשת אמאי איצטריך למימר ורבנן מספקא להו אי כר' מאיר אי כר' אלעזר ניפלוג וניתני בדידה דר' מאיר סבר דאפילו הנייר שוה פרוטה אינה מקודשת ור' אלעזר סבר מקודשת משום דין שטר וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, אלא ש"מ דבהא לא פליגי אהדדי. הא דאמרינן אלא במאי מיקדשא לאו למימרא שלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינת הנזמים לידה דמשעת גמר הכלי מקודשת למ"ד המקדש במלוה (אינה) מקודשת שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו וכיון שכן משעת גמר הכלי מקודשת.
קשיא דר' מאיר אדר' מאיר. וא"ת אמאי לא אמר נמי קשיא דרבנן אדרבנן. יש לתרץ משום דאיכא למימר דהא דאמרי חכמים לעיל אינה מקודשת מיירי בשאין הנייר שוה פרוטה. ולפום מסקנא דמוקמינא דבריתא דהכא מיירי בשקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדים פשיטא דלא קשיא דרבנן אדרבנן דהא בריתא דלעיל מיירי במקדשה בשטר חוב ובריתא דהכא בשטר אירוסין שאין עליו עדים.
והא דאמר הכא קשיא דר' מאיר אדר' מאיר הוה יכיל למימר דלא קשיא דהב"ע כגון שקדשה בשטר חוב שלא נעשה בו אלא מסירה בלבד ובפלוגתא דר' ורבנן קא מיפלגי ר' מאיר דאמר אינה מקודשת לית ליה דר' ור' אלעזר דאמר מקודשת אית ליה דר' ורבנן מספקא להו אי כר' אי כרבנן. ולעיל פליגי בדשמואל דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל א"נ באשה סמכא דעתה, אלא דכיון דאמרינן לעיל דחכמים דפליגי עליה דר' וחכמים דפליגי עליה דר' מאיר לא פליגי, (א)לא ניחא ליה למימר דחכמים דהכא דפליגי אדר' מאיר ואדר' אלעזר מספקא להו אי כר' אי כרבנן.
כי פליגי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף מר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומר סבר אינה לשכירות אלא בסוף. וא"ת ואפילו למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת דהא הוה לה מלוה שיש עליה משכון וקי"ל המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק. ויש לתרץ דלא אמרינן שהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת אלא באדם המלוה לחברו מנה והניח לו משכון תחת אותה מלוה וקדש באותה מלוה מקודשת אבל הכא נהי נמי שהשכירות שלו הוא פורעו מאותן נזמים וטבעות מכל מקום הכא לא הניחה אותם אצלו בתורת משכון הלכך למאן דסבירא ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה (ו)אינה מקודשת. וא"ת ולמ"ד אינה לשכירות אלא בסוף הך אמאי מקודשת דהא הויא לה מלוה משעת מלאכה עד שעה שהגיעו לידה. יש לומר שמשעה שנגמר הכלי היא מקודשת אלא שאינה מקודשת גמורה כל כך עד שעה שהגיעו לידה.
<h2>דף מח:</h2>
בין ר' נתן לר' יהודה הנשיא איכא ביניהו מלוה ופרוטה ר' נתן סבר מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ואינה מקודשת ור' יהודה הנשיא סבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת. ולענין פסקא הלכתא המקדש במלוה דידה בין שהיא בשטר בין שהיא על פה אינה מקודשת וכרב דמלוה להוצאה נתנה, והמקדש במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר בכתיבה ומסירה מן הדין היתה מקודשת שהרי הוא מכניס תחת ידה שעבוד זה שהוא שוה פרוטה אלא שאינה מקודשת משום דלא סמכא דעתה דסברא דילמא מחל לדידיה ומפסיד מנאי דהא קי"ל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול. וכן אם קדשה במלוה על פה שיש לו על אחרים והקנהו לה במעמד שלשתן מקודשת מן הדין כיון שהוא מכניס תחת ידה שעבוד אלא משום דלא סמכא דעתה אינה מקודשת דסברה דילמא מחיל לדידיה ומפסיד מינאי. וקי"ל דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואומן אינו קונה הכלי בשבח שהוא עשה בו. והמקדש במלוה ופרוטה הלכה דדעתה אפרוטה ומקודשת, הלכך האשה שאמרה עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך אינה מקודשת אא"כ הוסיף לה נופך משלו ואמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך ובנופך זה שהיא מקודשת גמורה.
מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו. וא"ת והיכי סליק אדעתיה דמראה מקום הוא לו דהא איכא דניחא ליה במתנה מועטת ולא ניחא ליה במתנה מרובה. ויש לתרץ דהב"ע כגון שאותו דינר היה קטן מדינר של כסף ולא היה שוה יותר מדינר של כסף. א"נ כגון שהחזיר לו שליח אותו מותר שהיה יתר אותו דינר של זהב על דינר של כסף שאמר לו. ואינו מחוור דא"כ מאי טעמיה דמ"ד קפידא הוי דכיון ששויין שוה מה לי של כסף מה לי של זהב. ויש לתרץ וכן הנכון דטעמא דמ"ד מראה מקום הוא לו משום דסבר דמסתמא מינח ניחא ליה לעשה שליח שיהא מקדשה בקדושין יקרים דמינח ניחא ליה לגברא להתיקר בבית חמיו ומה שאמר לו הלוני דינר של כסף ולך וקדש לי בו את האשה מראה מקום הוא לו ולא בא אלא לומר לו לך וקדש לי בו את האשה ודעתו שיקדשנה בין בכסף בין בזהב.
<h2>דף מט.</h2>
המתרגם פסוק כצורתו. פי' כגון שתרגם לא תענה על רב [שמות כ"ג ב'] לא תסהיד על דינא הרי זה בדאי או כגון שתרגם ויראו את אלהי ישראל [שם כ"ד י'] וחזו ית מלאכא דישראל. והמוסיף עליו כגון שתרגם ויראו את א-להי ישראל וחזו ית מלאכא דא-להא דישראל הרי זה מחרף ומגדף.
<h2>דף מט:</h2>
ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לארץ ישראל בעידנא דזבין לא אמר, אמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים, דהכא עסיקינן כגון שבתחלה היה אומר אמכור נכסי ואעלה לארץ ישראל ובשעת מכירה לא אמר שעל דעת כן מוכרן אחר מכירה אם הוא רוצה לחזור בו טוען שעל דעת שיעלה לא"י מוכרן וכיון שאינו עולה המקח בטל אין שומעין לדבריו מה טעם משום דהוה ליה דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים.
<h2>דף נ.</h2>
שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה. פי' הני אינן דברים שבלב אלא דברים שבגלוי דכיון שאמר בפיו רוצה אני גמר בלבו גם כן שהוא רוצה דמסתמא ניחא ליה בכפרה. וא"ת אמאי איצטריך לדחויי משום דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה תיפוק לי משום דאגב אונסיה גמר ומקנה וכדאמרינן בעלמא [ב"ב מ"ז ע"ב] תלויה וזבין זביני זביני ויהיב טעמא רב הונא התם משום דאגב אונסיה גמר ומקנה. ויש לתרץ דשאני התם גבי מכר דכיון דמקבל זוזי מכירה גמר ומקנה בליביה הלכך הוי מכירה אבל תלוה ויהיב ודאי לא אמרינן אגב אונסיה גמר ויהיב משום דלאו הנאה איכא ליה והכא נמי בדכייפין ליה למיתיה קרבן לית ליה הנאה מניה וכתלוה ויהיב דמי ולא גמר ומקנה משום הכי איצטריך לדחויי שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה וכיון דאית ליה הנאה מניה גמר ומקנה וכתלוה וזבין דמי. וא"ת ולמה ליה למוכח מהכא דדברים שבלב אינן דברים תיפוק לי מההיא דאמרינן התם אגב אונסיה גמר ומקנה. וי"ל דשאני התם דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה אבל היכא דליכא זוזי הוה אמינא דברים שבלב הוו דברים קמ"ל דאפילו היכא דליכא זוזי דברים שבלב אינן דברים. תדע דאפילו רב הונא דאמר התם אגב אונסיה גמר ומקנה מוכח מהכא דדברים שבלב אינן דברים מדוכתא אחריתי. ואע"ג דכי מסר מודעא חשבינן להו דברים התם לאו דברים שבלב נינהו אלא דברים שבגלוי הן לעדים אלא שהוא ירא מלגלות בשעת מעשה מחמת אונסו והינו טעמא דאמרינן [ב"ב מ' ע"א] כל מודעא דלא כתיב בה ידענא ביה באונסיה דפלוניא לאו מודעא הוא משום דמסרי מודעא דברים שבלב נינהו עד דידעי באונסיה דירא הוא מלגלות בשעת מעשה.
היה לו לומר מזיד הייתי. ומשני לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא. וא"ת ומי לא עביד איניש דמשוי נפשי' רשיעא והא תניא [כריתות י"א ע"ב] אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים אמר להם ר' מאיר השתא ומה שנים יביאוהו לידי מיתה חמורה ולא יביאו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים הוא יכול לומר מזיד הייתי, פי' מגו דיכיל למימר מזיד הייתי יכיל למימר לא אכלתי ואמאי לא אמרינן התם לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא. ויש לתרץ דשאני התם דליכא למימר ביה לא שוי נפשיה רשיעא דודאי משוי דכיון שהוא מעיז פניו לומר לשנים לא אכלתי ודאי משוי נפשיה רשיעא אבל הכא דכדאמר לא היה בלבי מזה אלא מזה לאו עזות פנים איכא למימר ביה דלשוי נפשיה רשיעא.
ומסקנא דהכא דדברים שבלב אינן דברים. והקשה רת"ם ז"ל דאמרינן בעלמא [תרומות פ"ג מ"ח] נתכון לומר שור זה עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין, אלמא דבעינן כונת הלב וש"מ דכונת הלב מילתא היא. ויש לתרץ דשאני התם שלבו לא נתכוון כלל למה שאמר בפיו ולישניה הוא דאיתקיל ליה הלכך כיון דפיו ולבו אינן שוין במה שאמר בפיו לא אמר כלום, וכן הא דאמרינן בשבועות [כ"ו ע"ב] גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פת שעורים והוציא פת חטים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין מהאי טעמא הוא, אבל הכא דודאי לבו ופיו שוין הן במה שאמר בפיו שבלבו היה לומר לו הבא לי מן החלון ובפיו אמר כן אלא שחשב בלבו מחשבה אחרת לומר אין דעתי מזה אלא מזה כיון שפיו ולבו שוין במאמר פיו אותה מחשבה אחרת הוה לה דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים והאי טעמא נמי סגי בההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר.
וא"ת אכתי קשי' נודרין לחרמים ולהרגין שהן של בית המלך ואע"פ שאינן של בית המלך [נדרים כ"ז ע"ב] ואוקימנא לה בגמ' התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואמאי והלא דברים שבלב אינן דברים. ויש לתרץ דשאני התם שהוא אנוס ומסתמא מחמת אנסו לזמן מועט הוא נשבע ואי זה זה זה יום אחד. א"נ יש לתרץ דלא אמרינן דברים שבלב אינן דברים אלא באומר בסתם מה שהיה לו לומר בפירוש לפי שדרך בני אדם שאומרין אותו בפירוש אבל דבר שדרך בני אדם שאומרין אותו בסתם כגון הנודרין לחרמין ולהרגין שנודרין ליום אחד בלבד ואומרין אותו בסתם בודאי לאו דברים שבלב נינהו אלא כדברים שבגלוי דמו והוו דברים. וא"ת והא אמרינן [נזיר ב' ע"א] האומר אהא הרי זה נזיר ומוקמינן לה התם [ה' ע"ב] בשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי והלא דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ויש לתרץ דשאני התם דכיון שנזיר עובר לפניו ידים מוכחות שאהא כמותו קאמר. ואע"ג דאמרינן [גיטין ל"ד ע"א] גלויי דעתא בגיטא מילתא הוי ולא אמרינן דברים שבלב אינן דברים שאני התם דכיון דגלי דעתיה פורתא דברים שבגלוי נינהו. וא"ת והא אמרינן [נדרים כ' ע"א] נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים מותר, ואמאי והלא דברים שבלב נינהו ואינן דברים. ויש לתרץ דשאני התם שאינו עוקר את לשונו באמר פיו השני משום דקרבן סתמא בין קרבן מלכים בין קרבן גבוה משמע וחרם סתם בין חרם גבוה בין חרמו של ים משמע הלכך הנודר בסתם באחד מהם יכול הוא לפרש לא אמרתי בזה אלא בזה אבל הכא שאמר לו לעבדו הבא לי מן החלון כשהוא אומר אחר כך לא היה בלבי מזה אלא מזה הוא עוקר את לשונו הראשון לפי שבכל מה שבחלון אמר לו משום הכי הוו ליה דברים שבלב ואינן דברים. וכתב הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל דמהכא שמעינן דלא בעינן תנאי כפול אלא בגיטין וקדושין אבל בממון לא. תדע דאמרינן הכא ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אדעתא למסק לא"י בעידנא דזבין לא אמר ואמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים, טעמא דאינן דברים הא הוו דברים בטל מקח ואע"פ שאין כאן תנאי כפול. ובעלי התוספות אמרו דאם תמצא לומר גלויי דעתא הוי מילתא טפי עדיף מתנאי לפי שהמתנה צריך להתנות בתנאי כפול ואלו גלוי הדעת סגי בלא הכפל, תדע דאמרינן בעלמא [גיטין ל"ד ע"א] גלויי דעתא בגיטא מילתא הוי אף בלא הכפל ואלו תנאי בעינן ליה כפול בגיטא. והרמב"ן נ"ר כתב שאין דרך תנאין אלא במתנה על חברו כגון תנאי בני גד ובני ראובן אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לא"י, אם לא עלה ודאי בטל מקח שאפילו בעלה קרוב לאסמכתא הוא על דעת כן עשה ולא גמר אלא בכך שהתולה תנאו בדעת אחרים יש לומר כיון שגמר ונתן על ספק התנאי אינו רוצה בבטול מעשה שבו אבל [זה] שתלה התנאי בעצמו לא גמר ונתן דאי לא תימא הכי כל אסמכתא קניא עד שיכפול תנאי שבה. והא דאמרינן אמרינן ליה קום סליק ואיבעית סלקת, דוקא דאמר שדי מכורה לך לפי שדעתי לעלות לארץ ישראל דעדיין יש לעמוד באותו דעת אבל אם התנה בפירוש על מנת שאעלה לא"י יכול לומר אין רצוני לעלות ובטל מקח אם לא יעלה ולא אמרינן ליה קום סליק ואי בעית סלקת. וטעמא דמילתא משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי נאמר אלא על דעת לבטל מעשה משמע ואין לנו בתנאין כפייה ויכול הוא לומר לא אקיים התנאי כדי שיהא המקח בטל.
מתני'. המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת. פריש רב אשי בפרק המדיר [כתובות ע"ב ע"ב] באלו נדרים אמרו שאם נמצאו עליה אינה מקודשת בשנדרה על מנת שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונין. וכתב רבנו אלפסי ז"ל כאן בהלכות ואע"ג דקפיד לא הוי קפידיה קפידא אלא בהני דקפדי בהו אינשי אבל במילי אחריני דלא קפדי בהו אינשי אע"ג דאמר איהו קפידנא לא הוי קפדיה קפידא והויא מקודשת. ותימה וכיון שפירש קפידנא אמאי לא הוי קפידא, ושמא לא במקפיד בפירוש בשעת קדושין כתב כן אלא במקדש סתם ע"מ שאין עליה נדרים ולאחר קדושין אמר דדעתיה אכל נדר דכיון שבשעת קדושין בסתם קדשה ומסתמא לאו אכל נדר קאמר אע"ג דאמר השתא קפידנא לא הוי קפידא. אבל מקצת נוסחאות יש שם בפרק המדיר באלו נדרים אמרו וכו' הוי בה רב פפא אהיא אילימא ארישא כיון דקפיד אפילו כל מילי נמי וכו' רב אשי אמר לעולם ארישא ומאי דקפדי אינשי הוי קפדיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא. ולפי גרסא זו אפילו הקפיד והתנה תנאו בטל דקפידתו אינה קפידא. ואין זה נכון. ובירושלמי [בפרקין ה"ד] באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר וכו' אמר ר' יוסי מתני' בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אמר לה ע"מ שאין עליך שום נדר אפילו נדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת אלמא בכל דבר שהוא מתנה ומקפיד הוי קפידיה קפידא.
כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה. פי' ארישא קאי וה"ק המקדש ע"מ שאין עליה נדרים וכנסה סתם שלא על תנאי תצא שלא בכתובה. אבל צריכה ממנו גט לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומוחל הוא על תנאו ומיהו כתובה לית לה דלגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא.
ע"מ שאין עליה מומין ונמצאו עליה מומין אינה מקודשת. ותניא בפ' המדיר [כתובות ע"ד ע"ב] הלכה אצל חכם והתירה מקודשת לפי שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, אצל רופא ורפאה אינה מקודשת דהשתא הוא דאיבריאת אבל הוא שהלך אצל חכם והתירו אצל רופא ורפאו מקודשת דאיהי בכל דהו ניחא [לה] כדר' שמעון בן לקיש דאמר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמו.
גמ'. ותנן נמי גבי כתובות כי האי גונא. ואע"ג דהתם כתובה עיקר תני לה כי הכא ואקדים קדושין ברישא כי היכי דלא לישתבשו בה ותהי משנה סדורה בפי הכל.
<h2>דף נ:</h2>
אבל קטן שקדש דהכל יודעין כי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר קמ"ל. וא"ת ולמה לי למיתני שתי נשים בפרוטה ואשה אחת בפחות משוה פרוטה וקטן ליתני קטן דאע"ג דהכל יודעין דקדושי קטן אינן כלום ואיכא למימר כי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר אפילו הכי אמרינן הכי אמרינן דאדעתא דקדושין הראשונים קא משדר ולא מיבעיא הני תרתי. וי"ל דמתני' לא זו אף זו קא תני. והא דאמרינן דאין הכל יודעין שאין קדושין בפמש"פ לאו אינו יודע ממש קאמר חוששין שמא אותן סבלונות לשם קדושין שלחן ומקודשת ואם תנשא לאחר צריכה ממנו גט משום דאדם יודע שאין קדושין בפמש"פ וגמר ובעל לשם קדושין אלא הכא יודע ואינו יודע קאמר וגבי סבלונות אמרינן כי היכי דלא דק וסמך על קדושיו בפמש"פ הכי נמי סומך בהן עכשו בשעת סבלונות ועל דעת קדושין הראשונים שלח, אבל גבי ביאה מתוך שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דייק ויודע שאין קדושיו כלום גמר ובעל לשם קדושין.
אתמר רב אמר חוששין לסבלונות. פרש"י ז"ל מי ששדך אשה ושלח לה סבלונות חוששין שמא אותן סבלונות לשם קדושין שלחן ומקודשת ואם תנשא לאחר צריכה ממנו גט והוא ששלחם ע"י שנים או ע"י אחד והוא נתן לה בפני שנים. ואמרינן מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חישינן דודאי לא שלח זה אלא לשם קדושין שהרי מנהג מקומו לקדש בתחלה ועלו לו לשם קדושין ולשם סבלונות, באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חישינן דודאי זה כמנהג מקומו הוא עושה ששולחים סבלונות בתחלה ולשם סבלונות בלבד שלחם ולא לשם קדושין. ואקשינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחישינן להו. ומשני לא צריכא באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא דמסבלי בתחלה ולא תהא מקודשת קמ"ל דבתר רובא אזלינן דמקדשי והדר מסבלי. וא"ת היכן מצינו לשון חשש לקולא. יש לתרץ הא אמרינן [שבת קנ"א ע"א] חוששין שמא חוץ לחומה לנו בשבת, חוששין שמא אחרוה וכתבוה [סנהדרין ל"ב ע"א] שאע"פ שהן לקולא אמרינן בהו לשון חשש. וא"ת והיכי אמר מהו דתימא דניחוש למיעוטא והיאך חוששין להקל שבכל מקום לחומרא חוששין ולא לקולא. יש לתרץ דה"ק מהו דתימא כיון שזה נתן לה סתם ולא פירש בודאי אין רצונו לקדשה שאם היה דעתו בכך היה אומר לה בפירוש הרי את מקודשת לי בסבלונות אלו וניחוש למיעוטא קמ"ל.
וא"ת ולרש"י ז"ל שפירש דמאי חוששין לסבלונות פי' חוששין שמא אותן סבלונות לשם קדושין שלחן לה ומקודשת ואמאי מקודשת והא אמרינן בפ"ק [ו' ע"א] היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פי' ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש והא ר' יוסי לא קאמר דיו אלא בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אבל לא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה צריך לפרש, והכא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה עסיקינן. ויש לתרץ דשמא לא אמרינן הכא חוששין אלא בששדך דכיון ששדך הוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אבל לא שדך לא חישינן כלל. ומ"מ קשה לפרש"י ז"ל הא דבעיא מיניה רב אחא מרבה הוחזק שטר כתובה בשוק מהו ועל כרחין הכי קא בעי מי אמרינן דכיון דכתב לה כתובה כבר נתן לה קדושין או לא והיכי מייתי לה הכא דהא לא דמיא להא דסבלונות, דאלו הכא ה"ק חוששין לסבלונות שמא הם עצמן הם קדושין וא[יך] בעי הוחזק שטר כתובה בשוק מהו אם חוששין שמא כבר נתן לה קדושין או לא. והרמב"ן נ"ר תירץ לפי שיטתו של רש"י ז"ל דרב אחא למאי דאמרינן לעיל באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי לא חישינן היכא דשלח סבלונות ואיתחזק שטר כתובה בשוק מהו חוששין לסבלונות או לא דודאי כיון שכתב לה כתובה איכא למימר דגלה דעתו שלשם קדושין שלחן, ואמרינן מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר כתבי כתובה חישינן, דמה שהקל עליך מסבלי והדר מקדשי והחמיר עליך מקדשי והדר כתבי כתובה. כך שיטתו של רש"י ז"ל.
ורבנו אלפסי ז"ל ורבנו חננאל ז"ל פרשו חוששין לסבלונות דכיון ששלח סבלונות חוששין שמא כבר קדשה בקדושין גמורים בפני שנים והלכו להם, שאם לא קדש לא היה משלח סבלונות ולא שיהו סבלונות עצמן קדושין. והשתא אתיא שפיר בעייה דרב אחא בר רב הונא דדמיא לסוגיא דסבלונות. והא דאמרינן לעיל אבל בפמש"פ אדם יודע שאין קדושין תופסין בפמש"פ וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקדושין קא משדר ה"ק אדם יודע שאין קדושין תופסין בפמש"פ ולעולם אדעתא דהנהו קדושין לא קא משדר סבלונות אלו אלא חזקה שלא בפנינו קדש קדושין גמורים ועל דעת אותן קדושין שלח סבלונות קמ"ל. והא דאמרינן הכא הוא דטעי הא בעלמא הוו קדושי הכי פירושה הכא הוא דטעי ואע"ג דלאו קדושין נינהו איכא למימר שאין סבלונות אלו מעידין על קדושין אחרים אלא על קדושין הראשונים שלח דמטעא טעי בהו אבל בעלמא דליכא קדושין כלל סבלונות אלו מעידין שקדש קדושין גמורים בפני שנים והלכו להם ומפני שהן מעידין על הקדושין ואין לנו עדים אחרים שקדש אלא סבלונות אלו עשינו אותן כאלו הן בעצמן הן הקדושין, ואסיקנא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חישינן שמא כבר שלח לה קדושין כמנהג מקומו באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. ומקשה מקדשי והדר מסבלי פשיטא, ופרקינן לא צריכא אלא באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוטא ולא תהא מקודשת קמ"ל דחישינן למיעוטא ומקודשת. וא"ת והיכי חוששין למיעוטא דהא לעולם בתר רובא אזלינן. יש לומר דלא חישינן למעוטא אלא בדבר טבעי כגון רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שהוא טבע, ורוב כל מין ומין טבע אחד יש להם וכי הא דאמרינן [חולין י"א ע"א עי"ש] רוב בהמות כשרות לפי שטבען כך הוא, אבל בדבר שהוא מנהג רגלים לדבר לומר שזה הוא מן המיעוט כמו מן הרוב. נמצא עכשו לפי פירושן של גאונים ז"ל דלעולם חוששין לסבלונות ואפילו רובן מסבלי והדר מקדשי כיון דמיעוטן מקדשי והדר מסבלי ואפילו הוא והיא אומרים שלא שלחן לשם קדושין מקודשת. אבל היכא דכולהו מסבלי והדר מקדשי בודאי לא חישינן לסבלונות. ומינה דבמקום חדש שאין שם מנהג ידוע חוששין לסבלונות דדילמא זה נהג כמנהג המסבלין אחר שמקדשין שהרי אפילו במקום שרובן נוהגין לשלוח אחר קדושין חוששין למיעוט כל שכן במקום שיש לומר שמא דעת הרוב חפצה לקדש ואחר כך לשלוח סבלונות.
מתניתין כדרבה דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו. וא"ת ולא והא אמרינן [תרומה כ"ה ע"ב] האומר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ושלמים, והא ודאי בזא"ז לא אמר כלום שאם אמר בתחלה הרי זו תמורת עולה ואח"כ אמר הרי זו תמורת שלמים לא אמר כלום ואלו בבת אחת דבריו קיימין. יש לתרץ דשאני התם דאיפשר לקיים את שתיהן כגון שמניחה עד שיפול בה מום ומוכרין אותה ויוצאה לחולין ומדמיה קונין עולה ושלמים אבל הכא דאי איפשר להכניס את שתיהן כל דאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו.
<h2>דף נא.</h2>
שאני מעשר דאיתיה בזאח"ז לחצאין דאלו אמר תקדיש פלגא דחטתא קדשה. פרש"י ז"ל שאם היה מעשר שני סאין בזאח"ז ואמר תקדיש חצי חטה שכל סאה וסאה קדשה ודכותה בבת אחת שאם היה מעשר שני סאין בב"א לא יהיה קדוש אלא חצי חטה של כל סאה וסאה. ואינו נכון משום דאקשינן הכא והרי מעשר בהמה דליתיה בזאח"ז לחצאין ותנן יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, והא הכא דליתיה לחצאין ואפילו הכי איתיה בב"א ואמאי נימא כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו. וטעמא דליתיה לחצאין הוא דקשיא לן אמאי איתיה בבת אחת הא איתיה לחצאין לא קשיא משום דדמי למעשר דגן ולפרש"י ז"ל אפילו איתיה לחצאין נמי לא דמיאן דאלו מעשר דגן בבת אחת קדשה כל חטה וחטה לפי חשבון ואלו מעשר בהמה אמרינן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. ויש לפרש דהואיל קאמר והכי פי' שאני מעשר בהמה דהואיל ואיתיה לחצאין דאלו אמר תקדוש פלגא דחטתא קדשא בב"א נמי כשהפריש שתים חל המעשר באחת לגמרי להיות כל חטיה מעשר והאחרת טבל גמור והוה ליה טבל ומעשר מעורבין זה בזה, והינו דאקשינן ממעשר בהמה דכיון דליתיה לחצאין אמאי מהני בב"א אבל היכא דאיתיה לחצאין לא קשיא משום דהוה ליה כמעשר דגן.
שאני מעשר בהמה הואיל ואיתיה בטעות דתנן קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר [עשירי] שלשתן מקודשין. פי' דהא אי קרא לעשירי עשירי כדינו ואח"כ קרא לאחד עשר עשירי אינו מקודש אלא עשירי בלבד, ואלו טעה וקרא לעשירי תשיעי אחר כך כשקרא לאחד [עשר] עשירי שלשתן מקודשין הלכך כיון דאיתיה בטעות אע"ג דליתיה בזאח"ז איתיה בב"א.
והרי תודה דליתה בטעות. שאם שחט תודה על שחורים ונמצאו לבנים לבנים ונמצאו שחורים לא עשה כלום וליתיה בזאח"ז שאם שחטה על ארבעים ואח"כ הוסיף ארבעים לא עשה כלום. הראב"ד ז"ל גריס דליתיה לחצאין דאי אמר פלגא פלגא דחלתא תיקדוש לא אמר כלום דהוה ליה פרוס ותנן [מנחות ע"ח ע"ב] אחד שלא יטול פרוס ותניא נמי (בספרא) [בספרי] (פרשת נשא) וחלה אחת מן הסל אם נפרסה או שחסרה פסולה ואם אמר פלגא פלגא תיקדוש הרי הן פרוסות וחסרות.
ורבא למה ליה לשנויי כרבה תיפוק ליה דקדושין שאין מסורין לביאה נינהו, וא"ת ומאי קושיא דטעמא משום דרבא אית ליה דרבה כדאמרינן לקמן בסמוך ורבא מתרץ לטעמיה המקדש אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה נעשה כמקדש אשה ובתה אשה ואחותה כאחת ואמאי פשיטא ליה טפי המקדש אשה ובתה כאחת דאינה מקודשת טפי מהמקדש אחת מאשה ובתה, וכי תימא משום קדושין שאין מסורין לביאה האי אפילו במקדש אחת מאשה ובתה הוא פשוט אלא מאי טעמיה משום דרבה. ותירצו בתוספות דשתיהן כאחת פשיטא מסברא משום דאינן מסורין לביאה כלל דהא אי חלו קדושי שתיהן האחת אוסרת חברתה ואין בזה ספק וכיון שכן אין ספק שאין הקדושין חלין באחת מהן אבל מקדש אחת מאשה ובתה או אחת מאשה ואחותה אין זו אוסרת זו בודאי אלא מספק אתה אוסרה שאין ידוע אי זו מהן מקודשת והינו דתלי לה במקדש אשה ובתה כאחת. והא דאמרינן קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין ויוצאה בלא גט דוקא בשהקדושין גורמין האסור אבל היכא דאיסורו מחמת דבר אחר כגון המקדש נתינה או ממזרת ודאי הוו קדושין ואינה יוצאה בלא גט ואע"ג דהוו להו קדושין שאין מסורין לביאה.
היכי דמי אילימא דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא וקני את וחמור לא קנה אלא דאמר להו אחת מכם. לאו למימרא דאחת מכם ממש קאמר להו דהא אמרינן במתני' ואמר להן כולכם מקודשות לי, ועוד דמוכחינן לקמן ממתני' דאשה נעשית שליח לחברתה ואפילו במקום שנעשית לה צרה ואי דאמר להו אחת מכם בלבד מקודשת לי מאי נעשית צרה לחברתה איכא אלא לישנא קיטא נקט וה"ק אלא דאמר להו כולכם מקודשות ואחת מכם מהאחיות. וא"ת אכתי איכא למימר קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. יש לתרץ דליכא למימר קני את וחמור אלא בדבר שאינו ראוי לקנות כגון המקדש שתי אחיות שזו מבטלת קדושי אחותה ואינן ראויות להתקדש לו שתיהן אבל היכא דאינו מקדש אלא אחת בודאי ראויה היתה להתקדש לו אם נתן לה קדושין בידיה אלא שאינה מקודשת מספק, לפיכך אין להקשות קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה.
<h2>דף נא:</h2>
אלא דאמר להו הראויה מכם לביאה מקודשת לי. הא דאיצטריך אביי למימר הכי הוא אליבא דרב ששת דאמר קני את וחמור לא קנה אבל לדעת רב נחמן דאמר קני את וחמור קנה במאי עסיקינן דאמר להו כולכם וליכא קני את וחמור הוא דהא קני את וחמור קנה אליבא דרב נחמן. וזהו שהרב רבנו אלפסי ז"ל כתב משנתנו כצורתה משום דקי"ל כאביי דאמר קדושין [שאין] (ה)מסורין לביאה הוו קדושין וכרב נחמן דאמר קני את וחמור קנה. ותמה על הר"מ במז"ל שכתב בפירושי המשנה שלו ומה שאמרו אין אחיות מקודשות שיראה מזה הא נכריות מקודשות כל זה הוא אם אמר להן הראויה מכם לביאה מקודשת לי אבל אם אמר כולכם מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת, דהא קי"ל כרב נחמן דאמר קני את וחמור קנה.
אפילו הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. מכאן דקדק הרב בעל התוספות שמי ששדך אשה ויש לה אחיות הרבה ונתן קדושין לאביה ואמר לו הרי בתך מקודשת לי ולא פירש אי זו מהם הוא רוצה לקדש, כלן מותרות חוץ מן המשודכת לו דודאי אותה קדש, ומביא ראיה מהא דאמרינן בעלמא [תוספתא פ"ד ה"י] שני אחין שקדשו שתי אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וזה אינו יודע אי זו קדש שתיהן אסורות ואם היו עסוקין בגדולה לגדול וקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן. ומיהו יש לומר שאינן דומין דהתם עסיקינן בשקדש כל אחד שלו ועכשו נסתפקו אי זו לזה ואי זו לזה ולפיכך כיון שעסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן בודאי כאו"א לא קדש אלא אותה שהיו עסוקין לו, אבל כאן שאמר סתם בתך מקודשת לי שמא לאחרת נתכונו ואפילו תאמר לזו נתכונו אין הולכים אחרי כונתם אלא אחר לשונם והרי כולן בספק. ומ"מ נראה כדברי הרב ז"ל ומעשה היה בימי רבנו סעדיה ז"ל והצריך גט לכלן וכן אמרו שהיה מעשה בימי רת"ם והורה לאיסור.
<h2>דף נב.</h2>
והוא לא אמר הכי והא א"ר יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו'. וא"ת דילמא ר' יוחנן לא קאמר אלא בגזל דאחרים אבל בגדל דידה לא אמר. וי"ל דמכל שכן קא פריך ומה בגזל דאחרים אמר דאינה מקודשת כ"ש בגזל דידה דיכלה למימר אין שקלי ודידי שקלי. והא דאמרינן ושמע מינה קדשה בגזל אינה מקודשת ואפילו בגזל דידה דמשמע דגזל דאחרים פשיטא טפי מגזל דידה הא אוקימנא לה לקמן בדלא שדיך.
<h2>דף נב:</h2>
כי קאמר ר' יוסי הגלילי מחיים אבל לאחר שחיטה לא מאי טעמא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. פי' בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר בשר כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. כך פירש"י ז"ל. וא"ת ומשמע דפליגא הך סוגיא אההיא דגרסינן בב"ק [י"ב ע"ב] דאקשינן ומחיים מי אמר והתניא וכו' ומסקינן מתנות כהונה קא אמרת שאני מתנות כהונה דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו פי' ואפילו מחיים נמי לאו ממון כהנים הוא אלא כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ובחלק בעלים בלחוד הוא דאיכא לאיפלוגי ולומר דלאחר שחיטה משלחן גבוה קא זכו ומחיים הוי ממונו. וי"ל דסוגיין דהכא אליבא דמאי דקס"ד מעיקרא התם אתיא. וא"ת א"כ היכי אמרינן הכא דיקא נמי דקא תני דהא סוגיין לאו אליבא דמסקנא היא. וי"ל דאשכחין דיקא נמי דלאו אליבא דמסקנא נינהו דאמרינן בפ"ק [כ"ח ע"ב] דיקא נמי דקאתני החליף שור בפרה וכו' ואע"ג דלאו מסקנא בהכי. וא"ת ולמאי דאסיקנא התם דכהנים כי קא זכו אפילו מחיים משלחן גבוה קא זכו ואמאי קא תני מתני' המקדש בחלקו דמשמע לאחר שחיטה אבל מחיים לא. י"ל דמתני' לישנא דהוא בין בכהנים בין בישראל נקט דהינו לאחר שחיטה דבין כהנים בין בעלים קא זכו משלחן גבוה קא זכו אבל לישנא דליתיה אלא בכהנים דהינו מחיים לא בעי למיתני.
<h2>דף נג:</h2>
ור' יעקב מי ליכא למימר מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ואיהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פרש"י ז"ל דעל כרחיך אונסא עליה רמי דאי לאו הכי במאי קמיקדשה שהרי המעשר אינו שוה כאן פרוטה שאם ימכרנו יהא תופס את דמיו. ואינו נכון דודאי שוה פרוטה הוא כאן כגון שמכרו על מנת שהקונה יעלנו לירושלם מכרו וכי תימא דהב"ע בשהוא מועט ואם מכרו ע"מ כן לא יהא שוה פרוטה ליתא דהא מתני' סתמא קא תני בין מעט בין הרבה. ויש לפרש דה"ק איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא שאם היו גוזלין לה המעשר בדרך היא מתרעמת עליו ואומרת שלא היתה לה הנאת פרוטה מאותן קדושין ומפני אותו תרעומת אם היה יודע שהוא מעשר קודם קדושין לא היה מקדש אותה בו.
חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר חנוני כשלחני. כך היא גרש"י וגר"ח ז"ל וכן הנכון. עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר חנוני כשלחני ומ"ס חנוני כבעה"ב אבל דכולי עלמא אם הוציא מעל. והא דאיצטריך למיפרך מסופא דחנוני ולא פריך מבעה"ב גופיה טעמא משום דפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה ליתה אלא בחנוני וההיא דבעה"ב אידך תנא קא.0...
ומשני ר' מאיר לדבריו דר' יהודה קאמר ליה לדידי אם הוציא נמי לא מעל אלא לדידך אודי לי מיהת דחנוני כבעה"ב... חנוני מעל דהא לר' יהודה בעה"ב מעל בין בצרורין בין במותרין ואלו לר' מאיר אינן יוצאין לחולין כלל. יש לתרץ דלאו לענין מעילה קא מיפלגי אי כשלחני אי כבעל הבית אלא לענין דינא וכדפליגי נמי בפ' המפקיד [ב"מ מ"ג ע"א] אי כבעל הבית אי כשולחני לענין דינא. ורש"י ז"ל פי' דהכי קאמר אודי לי מיהת דחנוני כבעה"ב ולא מעל גזבר ואמר ליה לא חנוני כשולחני ואם במותרין מעל גזבר.
<h2>דף נד:</h2>
אלא כי אתא רבין פירשה הקדש במזיד מתחלל ולא אמרו בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד. יש מפרשים דדוקא אכילה קאמר ולאפוקי שאר ההנאות. וקשיא לן דהא כתנות כהונה שבלו מועלין בהם ותנן נמי מועלין בעתיקי דברי ר' מאיר ואע"פ שאין זו אכילה ודוחקין לומר דכתנות כהונה בשעשה מהן פתילות דמקלא קלו והוה ליה כאכילה דכלה לגמרי. ומועלין בעתיקי הא אוקימנא לה כר' יהודה ומדר' יהודה לא יקשה לר' מאיר. אבל בתוספות פירשו דלאו דוקא אכילה קאמר אלא כל מיני הנאה כגון כתנות כהונה בלבישה שהוא נהנה ממנה כאכילה מתחלל ומעל והינו דתנן כתנות כהונה שבלו מועלין בהן, וכן בעתיקי בשוקל בהן ולא אמרו אכילה אלא לאפוקי מקח וממכר בלבד. והם אמרו דבשאין מתכוין לגזול הקדש אלא להשתמש בו ולהחזירו לא יצא כולו לחולין ולא נתחלל אלא ההנאה בלבד ולהתחייב עליו קרבן, והלכך בקע בקרדום של הקדש והחזירו ובא חבירו ובקע בו שניהם חייבין מעילה אבל בנתכוין לגזול כלו מתחלל בידו והוא מעל חברו לא מעל. והכי איתא בתוספתא דמעילה [רפ"ב] בקע בקרדום של הקדש ובא חברו ובקע בו כולן מעלו נתכון לגזול הוא מעל חברו לא מעל. וא"ת א"כ מצינו מועל אחר מועל בשאר הקדשות, ותנן במעילה [י"ט ע"ב] ומיתינן לה לקמן [נ"ה ע"א] אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד. י"ל דההיא בנתכון לגזול וכיון שכן אין מועל אחר מועל. וא"ת והא מפרש לה התם כיצד היה רכוב על גבי בהמה ובא חברו ורכב כולן מעלו. י"ל דברוכב על מנת לגזול קאמר דאעפ"כ בקדושת הגוף לא נתחלל לפי שאין קדושת הגוף מתחללת.
מאי טעמיהו דבית הלל גמרי קדש קדש ממעשר. וא"ת א"כ קדש הלולים דדרשינן מיניה בפרק כיצד מברכין [ל"ה ע"א] אחלתיה לקדושתיה והדר אכליה למה לי תפוק לי קדש קדש ממעשר. ותירצו בתוספות דאיצטריך לשביעית ולשנה שלישית [וששית] למעשר שאין מעשר שני נוהג בהן, מהו דתימא דאף כלאי הכרם נמי אין נוהגין בהן קמ"ל קדש הלולים אחלתיה לקדושתיה והדר אכליה.
<h2>דף נה.</h2>
הכא בבא לחוב בדמיהן עסיקינן והכי קאמר חישינן שמא עולות. פרש"י ז"ל ע"י פדיון שמחלל קדושתיה על בהמות אחרות בתנאי אם עולה היא מחוללת על זו והאחרת שלמים לנדבה ואם שלמים היא הרי זו שלמים תחתיה והאחרת עולת נדבה. ואינו מחוור דאי ע"י פדיון קאמר מאי שיכא בפלוגתיהו דר' מאיר ור' יהודה דאינהו לאו בפדיון קא מיירו. ועוד מאי מקשה עלה ממועל אחר מועל דההיא לאו בפדיון היה והוה ליה לאיתויי הא דאמרינן בעלמא [מנחות ק"א ע"א] בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר יכול יפדו במום עובר וכו'. ויש לפרש דהכא בבא לגזלן ולהוציאן מרשות הקדש לגמרי כדי להתחייב להקדש בכל מה שאיפשר לספק שגזל מן ההקדש וחישינן שמא אף עולות והוא הדין לזבחי שלמים והשתא הוי כעין פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה וכעין מועל אחר מועל דנתכון לגזול מן ההקדש ולהוציאו מרשותו לגמרי והוה סבירא ליה השתא דאע"פ שמתכוין להוציאו מרשות הקדש שרי כדי שיזכה להביא תחתיה להקדש מה שאיפשר לספק בה, והינו דקא"ר יוחנן וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שתזכה. וגרסינן בירושלמי [ה"ז] אמר ליה ר' יוחנן וכי אומרין לו לאדם צא ומעול בקדשים כדי שתזכה. והא תנן אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכו'. וקס"ד השתא דמתני' ר' מאיר היא דסתם מתני' ר' מאיר, ואע"ג דאמרינן לעיל דאין הקדש בשוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד לא קשיא דהא פרישנא לעיל דלאו דוקא אכילה קאמר אלא ה"ה לכל שאר הנאות ולאפוקי מקח וממכר בלחוד.
<h2>דף נה:</h2>
ודילמא תודה היא, ופרקינן דמיתי נמי תודה, וא"ת ואמאי איצטריך לפרוקי דמיתי נמי תודה לימא דמתני בשל שלמים גופיהו ולימא הכי אי שלמים היא הרי זו שלמים תחתיה ואי תודה היא הרי זו שלמי תודה תחתיה. וי"ל דמשום לחם דמיתי בהדי תודה ושלמים אינן טעונין לחם לא פרקינן הכי. וא"ת יקדישנו ללחם בפני עצמו, לא איפשר דאין מקדישין לחם בפני עצמו, א"נ י"ל דאם יתנה על של שלמים גופה יביא קדשים לבית הפסול דשלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד ותודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה אחד ושמא שלמים הוא ואם הותיר ממנו ליום שני טעון שריפה מספק דשמא תודה הוא ומביאו לבית הפסול שלא כדין.
ודילמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשכח בן שנה. וא"ת ולמה לי לפרוקי הכי ליפרוק דמתני בשלמים גופיהו אם אשם הוא יקרב אשם ואם שלמים הוא יקרבו שלמים ואם עולה היא הרי זו עולה תחתיה ויהיו שלמים נדבה. ואפילו תאמר דאשם שנתכפרו בעליו הוא וניתק לרעיה ודמיו עולת נדבה הרי הוא יכול להתנות בבהמה אחרת ולומר אם אשם שנתכפרו בעליו באחר הוא תהא זו עולת נדבה תחתיה והאחרת שלמים לנדבה. וי"ל דטעמא הכא נמי משום דמביא קדשים לבית הפסול שלא כדין. והקשו בתוספות דא"כ דמהאי טעמא הוא מאי קא פריך ודילמא פסח הוא ומשני פסח בזמניה מזהר זהירי ביה שלא בזמניה שלמים, כלומר והא מייתי שלמים ונפיק בהו ידי חובת פסח שלא בזמנו, ומאי קא משני דהא פסח שלא בזמנו אע"פ שקרב שלמים אינו קרב אלא ליום ולילה ושלמים קרבים לשני ימים ולילה אחד. אלא ודאי ש"מ דשמעתין דהכא לא חישינן (אי) למביא קדשים לבית הפסול, וטעמא דפרקינן דמייתי נמי תודה ולא פריק דמתני' משום לחמים הוא דשלמים אינן טעונין לחם ותודה טעונה לחם. וא"ת ואשם טעמא מאי לא פריק דמתני בשלמים גופיהו. יש לתרץ דטעמא משום דפשיטא ליה לתלמודא דלא מספקא ליה לתנא שיהא אשם מדלא קא תני בפירוש זכרים עולות ואשם. והא דפרקינן גבי תודה דמייתי נמי תודה ואע"ג דלא קא תני לה בהדיא משום דכיון דקא תני זכרים עולות ואסיקנא דאף עולות קאמר והוא הדין לזבחי שלמים ותודה בכלל שלמים היא, והינו דכי משנינן גבי אשם אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה לא בעינן אישתכח בן שנה מאי כדבעינן גבי חטאת אישתכח בת שנתה מאי דפשיטא ליה דאישתכח בן שתי שנים דמייתי אשם נמי ומתנה.
<h2>דף נו.</h2>
ת"ר אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני חוץ לירושלים ואם לקח בשוגג יחזרו דמים למקומן פי' משום דמקח טעות הוא דאמר ליה מוכר ללוקח אי הוי ידע בשעת המכר שמעות אלו של מע"ש נינהו לא מכרתיה לך לפי שהוא צריך להעלותם לירושלם שהרי הקונה בשוגג קנאה הימנו וכיון שכן אין קדושת המעות חלה על הבהמה והמעות עומדין בקדושתן ובכל מקום שהם צריכים להעלותם לירושלם.
במזיד תעלה ותאכל במקום, [אר"י] בד"א בשלקח לשם שלמים אבל נתכון להוציא מעשר שני לחולין יחזרו דמים למקומן. פי' בשלקחה לשם שלמים כדי שיתחול קדושת המעות על הבהמה ותהא שלמים אם במזיד תעלה ותאכל במקום אבל היכא דאמר לו למוכר הרי אני קונה אותה על מנת שתצא לחולין לגמרי והמעות יהיו קדושים בידך אפילו במזיד יחזרו דמים למקומן ל[פי] שהמעות אינן עולין בירושלים לא הם ולא דבר הנקנה בהם שהרי הקונה אין מעלה אותה לירושלם שהרי התנה עליה שתצא לחולין לגמרי ולא תחול עליה קדושה כלל ומוכר נמי אינו מעלה המעות לשם לפי שהוא אומר דתנאו של קונה אינו כלום ו[א"כ] הבהמה היא קדושה והוא חייב להעלותה לירושלם ונמצא שניהם נאכלין [חוץ] לירושלם הלכך יחזרו דמים למקומן.
<h2>דף נו:</h2>
מתני'. המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת. וא"ת ואמאי לא והא שלא כדרך הנאתו הוא ושלא כדרך הנאתו שרי וכדאמרינן במסכת פסחים [כ"ה ע"ב] רבינא הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה אמר מידי דרך הנאתן קא עבידנא. י"ל דאינו מותר שלא כדרך הנאתו אלא במקום חולי ואפילו חולי שאין בו סכנה אבל שלא במקום חולי אפילו שלא כדרך הנאתו נמי אסור. וא"ת מיכדי הני נשרפין נינהו וכיון שכן אמאי אינה מקודשת באפרן דהא קי"ל [תמורה ל"ד ע"א] אפרן מותר. וכי תימא דהב"ע בשאין באפרן שוה פרוטה והא מתניתין סתמא קאתני אינה מקודשת ואפילו יש באפרן שוה פרוטה, ועוד דהא דומיא דשור הנסקל קאתני ובודאי יש באפרו שוה פרוטה ועוד גרסי' בתוספתא [פ"ד ה"ז] המקדש באשרה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה וכו' אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת ואע"פ שיש באפרן שוה פרוטה. וי"ל דטעמא משום שלא קדשה אלא במה שהוא בעין וכיון שאין לה בהן הנאה של כלום אינה מקודשת ואע"פ שבאפרן שוה פרוטה.
ובצפרי מצורע. א"ת הא דקא תני צפרי מצורע דמשמע ששניהם אסורין בין שחוטה בין משולחת בשלמא לריש לקיש דאמר משעת לקיחה הן אסורין ניחא דהב"ע בשקדשה בהן קודם שלוחה של משולחת ושחיטתה של נשחטת אלא לר' יוחנן דאמר דמשעת שחיטה הן אסורין היכי אמ' צפרי דהא ליכא שחיטה אלא בחד מיניהו. יש לתרץ דהכי קאמר ר' יוחנן משעת שחיטה של אחד שניהם אסורין ואפילו המשולחת והכא דאמר אינה מקודשת מיירי בשקדשה תוך שחיטה לשלוח שזו היא שעת איסורה של משולחת. ורש"י ז"ל פי' דלר' יוחנן השחוטה בלחוד היא אסורה משחיטה ואילך והמשולחת מותרת בכל זמן כיון דלית לה שחיטה כלל, והנכון כמו שפירש. וא"ת אמאי לא קא חשיב המקדש בע"ז ובעיר הנדחת ובאשרה ובעורות לבובין דאינה מקודשת וכדאיתה בתוספתא [פ"ד ה"ז] י"ל דאידי דקא בעי למיתני סופא מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת לא קא תני להו משום דהנהו אפילו מכרן וקדש בהן אינה מקודשת. וא"ת וליתני חמץ בפסח שהרי חמץ בפסח גם כן הוא אסור ודמיו מותרין. י"ל תנא ושייר ושייר נמי פגול ונותר.
מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת. פרש"י ז"ל דכי אמרינן הכא מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת ואע"פ שהוא מקדשה בדמי איסורי הנאה טעמא משום שהיא אחר ולאחר ודאי מותרין אבל הוא עצמו אסור דאלת"ה מצינו דמים לחמץ בפסח, ותני' בתוספתא [פסחים פ"א ה"ח] האוכל תרומת חמץ בפסח פטור אפי' מדמי עצים, ודמי ערלה נמי ביד מוכר כערלה דאמו ובמקדש בדמיהן מקודשת משום דלגבי דידה שרו דלא דמי ערלה הן בידה וכיון דמותרת ליהנות מהן וקנאתן היא מחמתו אף מקודשת לו. ובירושלמי גרסינן [בפרקין ה"ח] ר' חגא בשם ר' זעירא בשאין דמיהן. פי' הא דאמרינן מכרן וקדש בדמיהן הרי זו מקודשת בשאין הדמים דמי הערלה והכלאים אלא הם מתנה או גזלה, אמר ר' חנינא זאת אומרת המקדש בגזלה מקודשת, והינו דלא כפרש"י ז"ל דכיון דאמרינן הכא דאינן דמיהן אפילו להוא עצמו נמי מותרין. וא"ת וכיון דגזלה הן ואפילו הכי מקודשת ניחא לר' שמעון דאמר סתם גזלה יאוש בעלים אלא למ"ד דאינה יאוש בעלים אמאי מקודשת. וכי תימא דמתני' ר' שמעון היא לדידן דקי"ל דלא כותיה מאי איכא למימר. ויש לתרץ דהב"ע בשמכרן לגוי דליכא משום גזלה וא"נ לישראל כיון לדאנפוקינהו יהבינהו ניהליה לאו גזל מיקרי אלא כעין הלואה ואע"ג דמקחו בטל כי אתי למיהדר ביה משלם מביתו.
גמ'. מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת"ל וערלתם ערלתו את פריו ערלים לרבות את כלם. וא"ת ומאי שנא דהכא מצרכינן קרא לאיסור הדלקה והתם גבי תרומה מצרכינן קרא להתיר הדלקה מדכתיב לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך. ויש לומר דהתם בשמן של תרומה דהדלקתו כדרך הנאתו לפי שהוא שמן טוב מהו דתימא יהא אסור כיון דנטמא קמ"ל ומשום הכי איצטריך קרא לרבויי דמותרת אבל הכא בהדלקה שלא כדרך הנאתו כגון שמן אגוזים שאינו שמן יפה סד"א דלישתרי קמ"ל.
<h2>דף נז.</h2>
עד שבא ר' עקיבא ולמד את י"י א-להיך תירא לרבות תלמידי חכמים ושמעון העמסוני לא משמע ליה לרבויי מאת האמור סמוך לשם אלא כעין מוראתו בלבד.
שחטה ונמצאת טרפה וכו'. אין לפרש כגון שבדק בסימנין ונמצאת שנטרפה בשחיטתה דכל ששחיטתה גרם לה ליפסל הרי היא נבלה והול"ל שחטה ונמצאת נבלה, ואליבא דר' עקיבא דפליג עליה דר' ישבב ואמר דטרפה היא לא מוקמינן לה דמסתמא כיחידאה לא מוקמינן לה, ועוד דהא ר' עקיבא חזר והודה לר' ישבב, אלא כגון שנמצא בה טרפות בגופה שלא מחמת שחיטה והוה ס"ד מעיקרא דמדקא תני ונמצאת מכלל דבשעת לקיחה כשרה הואי והשתא הוא דנמצאת טרפה. ופרקינן כגון שנמצא טרפה בבני מעים, כלומר שנמצא יתרת בבני מעים ובידוע דקודם לקיחה הוה [ביה] ומאי נמצא לפי שהיה מום נסתר דלא היה נכר עד לאחר שחיטה וכאותה שאמרו לעיל בפירקין [מ"ח ע"ב] ומאי נמצא דצייר בבליתא.
<h2>דף נז:</h2>
מרבה אני את החיה שהיא בשחיטה כבהמה מנין לרבות את העופות. פיר' שהיא בשחיטה כבהמה בשני סימנין משא"כ בעוף שניתר בסימן אחד. א"נ יש לפרש שהיא טעונה שחיטה כבהמה משא"כ בעוף וכמ"ד [לקמן ע"א ע"א וש"נ] אין שחיטה לעוף מן התורה.
<h2>דף נח.</h2>
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לר' שמעון לאו דאוריתא. קשיא לן ואפילו אין איסורן אלא מדרבנן אמאי מקודשת דהא קי"ל המקדש באיסורי דבריהם אינה מקודשת כדאמרינן בפסחים [ז' ע"א] המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדיניאתה דשרירן ויבישן אינה מקודשת ואע"פ שהוא חמץ נוקשה שאין איסורו אלא מדבריהם. ותרצו בתוספות דשאני חמץ דחומר הוא שהחמירו עליו כאלו הוא של תורה אבל באיסורין אחרים הקלו עליהם בשל דבריהם ומקודשת כמו שהקלו בחמץ דרבנן בשעות דרבנן ואמרו מקודשת דרב גדל לא אמר אלא המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה פי' מסוף שש דהינו בתחלת שביעית שזה הוא חמץ דרבנן בשעות דאוריתא אבל בחמץ נוקשה בתוך שש שהוא חמץ דרבנן ושעות דרבנן מקודשת. ויש אומרים דהמקדש בכל איסורי דבריהם אינה מקודשת והא דדיקינן הכא אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאוריתא לאו למימרא דאי מדרבנן מקודשת דאפילו בדרבנן נמי אינה מקודשת, אלא דאי דאוריתא ודאי לא הויא מקודשת אלמא לר' שמעון דאמר מקודשת, מקודשת דרבנן הוא דהוו ודילמא לא סבר לה ר' שמעון להא דרב גידל. ובירושלמי פ"ק דמכלתין [ה"א] גרסינן כתבו על דבר שהוא אסור בהנייה תני ר' זנין מעשה לפני ר' ואמר הרי זו מגורשת ר' אלעזר אמר אינה מגורשת וכו' ופריך באיסור הנייה מדבריהם מגורשת אין תימר כן לית הדא פליגא על ר' מאיר דאמר המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום וחמץ משש שעות ולמעלה טב הוא כלום, תמן בגופו קדש בר הכא בהנאה שבו קדש, אלמא מקדש בגוף איסורי הנאה של דבריהם אינה מקודשת. ויש מביאין ראיה מדתניא בתוספתא דמכלתין [פ"ד ה"ז] המקדש ביין נסך ובעורות לבובין ובכל מה שחל עליו שם ע"ז אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת, ודבר שחל עליו שם ע"ז הינו תקרובת ע"ז ותקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדבריהם דהא מדכתיב [תהלים ק"ו כ"ח] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים ילפינן לה בע"ז [כ"ט ע"ב] מדאיתקש בעל פעור לזבחי מתים ודברי קבלה הוא ואסמכתא דרבנן ואפילו הכי אינה מקודשת. וליתה דהא אמרינן בחולין פרק השוחט [מ' ע"ב] השוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ואקשינן והא כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך מחתך בעפר הוא אשחוטי חוץ אמאי מיחייב ואם איתה דמדאורייתא לא מיתסרא שפיר מיחייב אשחוטי חוץ כיון דשחיטה ראויה מדאוריתא היא. ותירצו בתוספות דמדאוריתא ודאי אסירא באכילה והינו דפרכינן אשחוטי חוץ אמאי מיחייב דתו לא הוי ראיה לבא אל פתח אהל מועד אבל בהנאה שרי ורבנן הוא דאסרוה. ואינו נכון משום דאי היקישא דמה מת אסור אף תקרובת ע"ז אסור עיקר אף בהנאה נמי אסור מן התורה ואי אינה עיקר אפילו באכילה נמי לא מיתסרא מדאוריתא. ויש לדחות דלמאי דכתיב בקרא בהדיא מקשינן לה דאכילה הוא דכתיב ביה כדכתיב ויאכלו זבחי מתים לאיסור אכילה הוא דאיתקש אבל לא לאיסור הנאה ומדרבנן בלחוד הוא דאסירא בהנאה. אבל מ"מ קשיא מדגרסינן בפרק מרובה [ב"ק ע"א ע"ב] השוחט לע"ז משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואקשינן כיון דשחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דמריה קא שחיט לפי שהוא אסור בהנאה ואינה שלו והוא אינו חייב עד שישחטנו שחיטה גמורה דוטבחו או מכרו אמר רחמנא ואם איתה דתקרובת ע"ז לא אסירא מדאוריתא הא דמריה קא שחיט מדאוריתא ומאי פירכא.
משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין וכו'. וא"ת ולימא ליה צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז ולא כתב שביעית הו"א כשם שע"ז תופסת אפילו אמצעיים כך שביעית תופס קמ"ל דשביעית אחרון אחרון תופס בלחוד ולא אמצעיים משא"כ בע"ז. ויש לתרץ דאה"נ ועדיפא מינה אקשי ליה והינו הא ניחא למ"ד שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין וכו'.
הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסיקינן וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בישראל שנפלה לו תרומה מופרשת מבית אבי אמו כהן אלא דההיא פשיטא דאחד כהן ואחד ישראל שוין בכך דממונן גמור הוא ומאי ריבויא דאפילו ישראל. והשתא דאוקמה בשנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן קמ"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן.
<h2>דף נח:</h2>
נימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו וכו' מר סבר טובת הנאה ממון ומר סבר טובת הנאה אינה ממון ולמאי דקא סבר דבטובת הנאה ממון קא מיפלגי כדאמר ר' משלם לו דמי טבלו לאו למימרא דכל התרומה קאמר דהא אפילו אית ליה טובת הנאה ממון טפי עדיפא תרומה מטוה"נ שלה, אלא ה"ק משלם לו החולין וטוה"נ שבתרומה ומעשר.
ואב"א לעולם דכו"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן וטוה"נ אינה ממון והכא בדשמואל קא מיפלגי דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכו'. פי' הכא לאו בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן עסיקינן דהא כולי עלמא אית להו מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ואפילו ר' יוסי בר' יהודה מודה בהא אלא בישראל שיש לו פירות משלו שעדיין לא ניטלה מהם תרומה ומעשר ובדשמואל קא מיפלגי. ולפום האי איבעית אימא כדאמר ר' משלם דמי טבלו פי' משלם לו דמי חולין ותרומה שבו אבל במעשר מודה ר' שאינו משלם לו כלל דהא טוה"נ אינה ממון. דהא טעמיה דר' משום דסבר לה דשמואל דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי ומילתיה דשמואל ליתה אלא בתרומה ובהא פליגי דר' סבר משלם לו דמי טבלו דהינו דמי חולין ותרומה שבו משום דאית ליה דשמואל אבל דמי מעשר אינו משלם לו כלל משום דטוה"נ אינה ממון ור' יוסי בר' יהודה סבר דכי היכי דאמרי' במעשר טוה"נ אינה ממון אמרינן נמי בתרומה ואינו משלם לו אלא דמי חולין שבו. ולא גרסינן הכא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיאן אלא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן וכדגרס רש"י ז"ל דאלת"ה מתניתין דקא תני המקדש בתרומות ובמעשרות מקודשת במאי מוקמינן לה אי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן הא אמרת דכו"ע מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ואי בישראל שלא נפלו לו מירושה אלא שהם שלו ולקטם משדותיו אמאי מקודשת דהא טוה"נ אינה ממון אלא ודאי עיקר הגירסא דכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיאן ומתני' אליבא דכולי עלמא היא.
ורמינהו הא דתנן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין להעיד עדיותיו בטלין. כל דיניו קאמר וכל עדיותיו ולא זה בלבד שנטל עליו שכר הוא דבטל, ומשום הכי לא קא תני אין דינו דין ואין עדותו עדות אלא דיניו בטלין ועדיותיו בטלין. ומפורש בירושלמי פ"ק דסנהדרין [ה"א] כך היא מתניתא החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין, ובתוספתא דבכורות [פ"ג ה"ה] כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד כל הדינין שדן כל העדיות שהעיד הרי אלו בטלין. וכתב הר"מ ב"ן נ"ר שאין זה בכלל הפסול מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הן בטלין שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות והחשוד בכך עדותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך עדותו כשר אע"פ שלא עשה תשובה. וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותו עדות עצמו מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שהוא נוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואע"פ שנטל משניהם משום דקא עבר אהא דאמרינן.
<h2>דף סא.</h2>
ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו', ר' חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו. פרש"י ז"ל דר"ח בן גמליאל לא פליג אדר' מאיר אלא בתנאי כפול. נראה מדבריו דרבנן לא פליגי עליה דר' מאיר אלא בתנאי כפול אבל בשאר דיני התנאי מודו ליה לר' מאיר דבעינן כתנאי בני גד ובני ראובן. ואין זה נכון דאמרינן בעלמא [ב"מ צ"ד ע"א] כל תנאי שהמעשה בתחלתו תנאו בטל ושקלי וטרו בה התם ומוקמי לה התם אליבא דר' מאיר מכלל דרבנן פליגי עליה, ואיפשר לומר לפי' רש"י ז"ל דרבנן הוא דפליגי עליה דר' מאיר בשאר דיני התנאי אבל ר' חנינא לא פליג אלא אתנאי כפול. ולענין פסק הלכה כיון דרבנן פליגי עליה דר' מאיר הוה ליה ר' מאיר יחיד לגבי רבים ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומיהו קי"ל כר' מאיר לענין תנאי קודם למעשה מדסתם לן תנא כותיה בפ' השוכר [שם] וכן פסק ר"ח ז"ל הואיל ונשנית גבי הלכתא פסיקתא. וכן נמי תנאי (שבמעשה) [שהמעשה] אי אפשר לקיימו ע"י שליח קי"ל כר' מאיר דאינו תנאי והינו דקי"ל ביבמות [ק"ו ע"א] שאין תנאי בחליצה לפי שהמעשה אי איפשר לקיימו ע"י שליח.
<h2>דף סא:</h2>
גמ'. לא קשיא הא מקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו הא לבתר דאמר ליה ר' מאיר ונאחזו. וא"ת ולבתר דא"ל ר' מאיר ונאחזו אמאי מוקמינן ונאחזו בתוככם לארץ גלעד וכפילה לארץ ישראל אימא איפכא דהא פשיטא לן טפי דלית להו בארץ גלעד מבארץ כנען וכדתנן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו וכל שכן בארץ גלעד. ויש לתרץ דארץ כנען אאפ"ל שינחלו בה בני גד ובני ראובן שכך אמר להם משה לשאר שבטים ארץ כנען הרי היא נתונה לכם בלא שום תנאי ושיור וארץ גלעד אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם תתנוה להם ואם לא יעברו יירשוה עמכם כפי חלקם. א"נ י"ל דבדין היה שירשו בארץ גלעד שסייעו בכבושה מבארץ כנען שלא סייעו בה כלל. וא"ת ומקמי דנימא ליה ר' מאיר ונאחזו היכי סליק אדעתיה דר' חנינא דר' מאיר סבר שאפילו בארץ גלעד לא ינחלו והרי סייעו בכבושה של ארץ גלעד והיאך לא יירשו בה כפי חלקם הראוי להם. ויש לתרץ דשאני ארץ ישראל שאין דינה כשאר ארצות דקי"ל שאין אדם נוטל חלק בא"י אא"כ סייע בכל כבושה והני כיון שלא סייעו בכל כבושה א"ר מאיר שאפילו בארץ גלעד שסייעו בכבושה לא ינחלו דמשה רבנו ע"ה התנה עם שאר שבטים כאדם שמתנה עם יורשיו בשעת פטירתו ואומר להם פלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני בני יירש שדה פלוני ופלוני שאינו בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלוני ואם לא יתן לא יטול בה חלק כלל.
<h2>דף סב.</h2>
בשלמא לר' חנינא בן גמליאל הינו דכתיב ואם לא שכב איש אותך ואת לא שטית טומאה תחת אישך הנקי אלא לר' מאיר אם שכב מיבעי ליה. ומשני א"ר (אלעזר) [תנחום] הנקי כתיב. פרש"י ז"ל והוא כמו חנקי והכי דרשינן להו לקראי ואם לא שכב איש אותך הינקי, (והנקי) [וחנקי] ממי המרים המאררים האלה את כי שטית טומאה תחת אישך. והקשה ר"ח ז"ל אם כן לאו קודם להן הוא ואין זה כתנאי בני גד ובני ראובן ופי' [הוא] ז"ל דהכי דרשינן להו לקראי ואם לא שכב איש אותך ולא שטית טומאה תשארי תחת אישך (והינקי) [ואם שכב איש אותך מבלעדי אישך הנקי] ממי המרים המאררים האלה וכו', פי' הנקי גופך מנשמתך אי נמי מלשון ונקתה לארץ תשב [ישעי' ג' כ"ו] שהוא לשון הכרתה ואבוד. וזה הוא כתנאי בני גד ובני ראובן שכך אמר להם משה לשאר שבטים אם יעברו ישארו באחוזתם דהינו בארץ גלעד ואם לא יעברו תטלוה מהם. והר"מ ב"ן נ"ר תירץ לקושית רבנו חננאל ז"ל דלא בעינן הן קודם ללאו אלא בתנאי שאדם מתנה עם חברו כגון שאומר לו אם לא תתן מאתים זוז לא תירש שדה פלוני ואם תתן תירשנה לא אמר כלום כיון שהקדים לאו להן אבל כאן שלא היה אלא אזהרה בעלמא שהיה מזהיר אותה הכהן כדי שלא ימחה שם המפורש במים אין להקפיד בלאו קודם להן, ואפילו הכי קשיא לר' מאיר דאמר דבעינן תנאי כפול משום דמכלל הן אי אתה שומע לאו דאם כן אם שכב מיבעי ליה שהרי אין בכלל הברכה קללה.
א"ר יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. פרש"י ז"ל אין תרומתו תרומה משום דכתיב ראשית דגנך בעינן אידגן והא לא אידגן. ואין זה נכון דא"כ אפילו נתלש ולא נתמרח נמי אין תורמין ממנו תרומה משום דלא הוי אידגן עד שנגמרה מלאכתו והא קשיא מדאמרינן בכמה דוכתי [עירובין ל"א ע"ב וש"נ] הקדימו בשבלין דהויא תרומה. ויש לפרש וכן הנכון דטעמא דאין תרומתו תרומה משום דכתיב ביה [במדבר י"ח כ"ו] ממנו ודרשינן [ספרי] ממנו ולא מן המחובר דדבר הנקח ביד בעינן וליכא.
<h2>דף סב:</h2>
גר נמי לאו בידו דאמר ר' יוחנן צריך שלשה משפט כתיב ביה מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא. פי' משפט כתיב דכתיב משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר.
הכי השתא התם דעת בהמה מעיקרא השתא דעת אחרת. פי' ולא היא זו אותה שקדש בשעת נתינת הקדושין בידה. והאי פירוקא סגי לגר דאפילו תמצא לומר דגר הו' בידו אינה מקודשת משום דמעיקרא דעת [בהמה] השתא דעת אחרת. וכ' הראב"ד ז"ל דמהכא שמעינן דאחד עבד משוחרר ואחד שפחה משוחררת אינן צריכין טבילה בפני שלשה מדפרכינן הכא מהנותן פרוטה לשפחתו ולא פריק שפחה נמי לאו בידו דמשפט כתיב בה. ויש להקשות בזה מדאמרינן בעלמא [יבמות מ"ז ע"ב] נתרפא מטבילין אותו מיד ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו ופריך והא אנן תנן שלשה ופריק תני שלשה אחד גר ואחד עבד משוחרר אלמא דעבד משוחרר נמי בעי טבילה בפני שלשה. וי"ל דטבילה למצוה מן המובחר בעינן לה בפני שלשה ודיעבד היכא דטבל בינו לבין עצמו הויא טבילה. א"נ יש לומר דהאי אחד גר ואחד עבד משוחרר לא קאי [א]שלשה תלמידי חכמים עומדים לו על גביו דודאי בלא שלשה נמי סגי אלא אטבילה קאי דכשם שגר צריך טבילה כך עבד משוחרר תדע דטבילה דעבד משוחרר בבינו לבין עצמו סגיא שהרי אינו חייב טבילה אלא מדרבנן שהרי עבד שמל לשם עבדות בשעת שחרור אינו צריך הטפת דם ברית דבההיא למפרע סגי וכשם שאין צריך הטפת דם כך אין צריך טבילה אלא שחכמים הצריכוהו טבילה מדבריהם וכיון שכן בבינו לבין עצמו סגיא ואינו צריך שלשה.
ותיפשוט הא דבעי ר' הושעיא הנותן שתי פרוטות לאשה וכו'. הכא ודאי רבי הושעיא גרסינן דאי רב הושעיא אמאי מקשה ותיפשוט הא דבעי ר' הושעיא לפרוך בהדיא מדרב הושעיא אדרב הושעיא ולימא הכי מאי שנא הכא דפשיטא ליה לרב הושעיא דאינה מקודשת ומאי שנא הכא דמספקא ליה, אלא ודאי רבי הושעיא גרסינן וכיון שכן ליכא למיפרך מאמורא לאמורא. וא"ת ואפילו ליתה הא דר' יוחנן דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשר דמי אמאי לא פשיט לה רבי הושעיא מדרב הושעיא. י"ל משום דדר' יוחנן דסמכא ודרב הושעיא לאו דסמכא כולי האי. והר"מ ב"ן נ"ר תירץ דמקמי דשמעינן לה להא דר' יוחנן דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ליכא למיפשט הא דר' הושעיא מדרב הושעיא משום דאיכא למימר דטעמא דאמר רב הושעיא אינה מקודשת משום דהוה ליה מחוסר מעשה ואע"ג דבידו לגרשה ולקדשה והא דמספקא ליה לר' הושעיא מיירי בפנויה ואיכא למימר דכיון שהיא פנויה וקדושין תופסין בה עכשו כך תופסין בה אותן שלאחר גירושין הלכך לא דמיאן אבל השתא דשמעינן ליה לר' יוחנן דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דאמי איכא למיפרך ותיפשוט הא דר' הושעיא מדר' יוחנן.
תניא כותיה דר' יוחנן אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה וכו'. מסתברא דר' יוחנן בעומדת ליקצר או שהביאה שליש דוקא קאמר משום דבידו הוא לקצור ולעשותה תרומה עכשו שאם לא הביאה שליש היאך הוא בידו שמא קודם שתגיע לעונתה תפסד, ומרישא דבריתא הוא דמסייעי ליה לר' יוחנן דמיירי בשהביאה שליש.
הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום וא"ר חנינא לא שאנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין משום דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב סבירא ליה קא מהדר לפרושה לבריתא אליבא דידיה. וא"ת והיאך דבריו קיימין בעוד שהיא במעי אמה דהא לר' אליעזר בן יעקב לא שמעינן ליה דאמר דבריו קיימין אלא בכשיתלשו אבל האומר פירות ערוגה זו מחוברין על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום. ויש לומר דאף ר' חנינא לא אמר דבריו קיימין אלא באומר אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לכשתוליד. וא"ת ור' חנינא אמאי קאמר לה למילתיה אמתניתא ולא מפרש לה אמתניתין. יש לומר משום דמשמע ליה דמתניתין דלא כר' אליעזר בן יעקב היא דתנא דמתני' סבר דאפילו היתה אשתו מעוברת לא אמר כלום לפי שהיא מחוסרת לידה ודומיא דאידך דמתניתין קא תני דכולהו איתנהו בעולם ואפילו הכי אינה מקודשת משום דמחוסרי מעשה נינהו והא נמי אע"פ שאשתו מעוברת קאמר דלא אמר כלום לפי שהיא מחוסרת לידה ודלא כר' אליעזר בן יעקב.
והא דאמר אביי ר' אליעזר בן יעקב ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. איכא מ"ד דאביי דחשיב ר' אליעזר בן יעקב בכלל מאן דאמר אדם מקנה דשלב"ל פליג אדרבה ורב יוסף דמוקמי לה למילתיה דר' אליעזר בן יעקב בשחת דבי כיבשא ובשחת דבי שקיא דנינהו סברי דר' אליעזר סבר דאין אדם מקנה דשלב"ל דאלת"ה מאי שנא שחת אפילו באגם דבי שקיא נמי דהא איהו סבר אדם מקנה דשלב"ל וכיון שכן הא דמוקי לה ר' חנינא לבריתא דאם ילדה אשתך נקבה בשהוכר עוברה אפילו אליבא דרבנן היא דאפילו רבנן מודו דהוכר עוברה דבר שבא לעולם קרינן ליה דהוה ליה כשחת. ואין זה נכון משום דנראה מדבריהם ז"ל דהיכא דהוכר עוברה הוא זוכה בכל דבר ואמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קמ"א ע"ב] המזכה לעובר לא קנה ומוקמי לה התם בין הוכר עוברה בין לא הוכר עוברה. ועוד דההוא דאמר נכסי להאי דמיעברת בשהוכר עוברה משמע ואסיקנא התם דלא קנה, ומתניתין דקא תני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אקשינן מינה התם ואמרינן איני יודע מי שנאה, ואם איתה ליתני בשהוכר עוברה ודברי הכל. ותו דאקשינן התם [קמ"ב ע"א] תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל תינוק אין עובר לא אלמא דשלב"ל הוא כל זמן שלא יצא לאויר העולם. אלא ודאי רבה ורב יוסף לא פליגי אדאביי ואינהו נמי מודו דראב"י סבר אדם מקנה דשלב"ל, והא דמוקמי לה למילתיה בשחת דמשמע שחת אין אגם לא משום דלישניה קשתינהו מדקאמר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ולא קאמר לכשיבאו לעולם. ור' חנינא דאוקמה למתניתא בשהוכר עוברה הוא אליבא דראב"י בלחוד דאי לרבנן אפילו הוכר עוברה נמי דבר שלא בא לעולם קרינן ליה. והא דאוקמיה אביי לראב"י בשיטה דר' ור' מאיר ואע"ג דכולהו לאו בחדא שיטתא ממש קיימי מכל מקום כולהו סבירא להו דאדם מקנה דשלב"ל דאי לאו מהאי טעמא אפילו בשחת לא הוה מודה ר' אליעזר בן יעקב שיהו דבריו קיימין משום דעדיין לא בא לעולם והינו דקאמר כולהו סבירא זהו, דאי בששוו לגמרי איתמר עליהו ר' פלוני ור' פלוני כולם אמרו דבר אחד. והשתא דאמרינן דר' חנינא כר' אליעזר בן יעקב מפרש מתני' לית הלכתא כותיה דהא קי"ל הלכה כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דשלב"ל. והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום דאלמא לא סבירא ליה כי הא דר' חנינא. והר"מ במז"ל כתב הוכר עוברה מקודשת ויראה לי שצריכה קדושין אחרים אחר שתוליד כדי שיכניס אותה בקדושין שאין בהם דפי [אישו' פ"ז הט"ז].
<h2>דף סג.</h2>
רבי דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו ר' אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי א"ר נחמן בר יצחק כגון דאמר ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו. וכן בפ"ק דמציעא [ט"ז ע"ב] גרסינן אמר רב האומר לחברו שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשו ואיתה נמי ביבמות פרק האשה רבה [צ"ג ע"א]. וא"ת והא לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלב"ל בלא מעכשו אמרה דלאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לא אמר לה מעכשו, ולכשיביאו שליש דר' אליעזר בן יעקב לית ביה מעכשו, וכן האומר לחברו אם [ילדה] אשתך נקבה וכו' והמוכר פירות דקל לחברו בכולהו לא איתמר בהו מעכשו. וי"ל דההיא דרב בשהקנה לו בשטר דמתחלה רוב קניותיהן לא היו אלא בשטר וכדמשמע בכמה מקומות בתלמוד והא דר' נמי בשטר היא כדאמרינן דכתב ליה לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו והלכך הקונה בשטר ונקרע השטר או שאבד לא קנה כלל כל היכא דלא כתב לו מעכשו וכדאמרינן לעיל [ס' ע"ב] גבי פלוגתא דרב הונא ורב יהודה דלמאן דאית ליה האומר על מנת לאו כאומר מעכשו דמי אם נקרע הגט או שאבד אינה מגורשת כלל אבל היכא דכתב ליה מעכשו ונשרף השטר או נקרע בודאי קנה לפי שלמפרע הוא קונה ובאותה שעה עדיין היה השטר קיים, דלא עדיף דשלב"ל למ"ד קנה טפי מדבר שבא לעולם לכולי עלמא ובדבר שבא לעולם כל שקנינו בחליפין או במשיכה או בחזקה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לפי שבשעתן לא קנו דלאחר שלשים יום קאמר ולאחר שלשים יום כבר פסקה החזקה וכלתה המשיכה וחליפי הסודר ולא חל הקנין כלל והוא הדין לקנין שטר כמו שפר'. והלכך צריך לכתוב לו מעכשו ולכשאקחך כדי שאם יקרע הגט או ישרף בנתים יהא משוחרר לכשיקחנו וכן במוכר שדה לחברו דרב, אבל לאחר שתתגיירי ואם תלד אשתך נקבה דסתם קדושין בכסף לא בעינן מעכשו דאפילו נתאכלו המעות מקודשת דהוה ליה כאומר הרי את מקודשת לי לאחר שלשים דקי"ל דאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת וה"ה לדשלב"ל למ"ד קנה. ולגבי תרומה התם טעמא אחרינא הוא משום דכמסור ביד הקדש דמי כדאמרינן בעלמא [לעיל כ"ח ע"ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והלכך לכשיביאו שליש ונתלשו הרי זו תרומה דכמסור ביד הקדש דמי. והא דא"ר הונא בעלמא [ב"מ ס"ו ע"ב] המוכר פירות דקל לחברו עד שלא באו לעולם יכול הוא לחזור בו משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו מיירי בדלא אמר ליה מעכשו ואפילו הכי משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו לפי שתכף שהם פורחים באילן הם נקנין לו מאותה שעה ואילך.
אמר ריש לקיש והוא שנתן לה שוה פרוטה אבל בשכר לא משום דאיהו סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה ליה מלוה. ופריך ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור שהושבתיך בקרון או בספינה אינה מקודשת בשכר שארכיבך ושאושיבך מקודשת, וכ"ת הכא נמי כגון דיהיב לה והא בשכר קא תני. וא"ת ואמאי לא אקשי ליה וכי תימא ה"נ בדיהיב לה א"כ רישא אמאי אינה מקודשת. וי"ל דרישא לא הוה קשיא ליה דדילמא איהו סבר כמ"ד מלוה ופרוטה דעתה אמלוה ומשום הכי קא תני רישא אינה מקודשת אפילו בדיהיב לה ומיהו בשכר שארכיבך וביהיב לה פרוטה מקודשת משום דמלוה העתידה לבא ופרוטה דעתה אפרוטה. וא"ת ואמאי קא מהדר אפירכי לפרוך מההיא דאמרינן לעיל [מ"ח ע"א] עשה לי שירים נזמים וטבעות דאיכא מאן דאמר דאינה מקודשת משום שכר. וי"ל דדילמא שאני התם דמיירי בקבלנות וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי הלכך במקצתו של כלי הוא מקדש אותה אבל לא בשכר משא"כ בזה [דלא שייך בזה] קבלנות כלל.
ומאי דוחקיה דר"ל לאוקמה למתני' בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וביהיב לה לוקמה באינה לשכירות אלא בסוף ובדלא יהיב לה. וא"ת ומאי פירכא דילמא משום הכי מוקי לה בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף משום דלדידיה סבירא ליה הכי. וי"ל דהכי קא פריך אפילו תמצא לומר דאיהו סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף לא הוה ליה לאוקמי למתני' בהכי ובדיהיב לה משום דמתני' לא קא תני דיהיב לה כלל אלא בשכר בלחוד היא מקודשת. ופריק דאדרבה לישנא דמתניתין כותיה שיכא דמאי איריא דתני על מנת ליתני בשכר אלא כל על מנת דיהיב לה הוא.
מאי ע"מ שירצה אבא אילימא ע"מ דאמר אבא אין וכל מאן דאמר ע"מ שירצה כמ"ד ע"מ שיאמר אין הוא וה"ק מתני' רצה האב דאמר אין מקודשת לא רצה האב כגון ששתק אינה מקודשת אלא תלויה ועומדת עד שיאמר אין, אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת ואמאי הא לא אמר אין. והוא הדין דהוה מצי למיפרך אימא סופא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה וכיון דנימא איני רוצה הרי הקדושין בטלין ואם איתה דמאי ע"מ שירצה על מנת שיאמר אין כי אמר איני רוצה נמי אמאי בטלין ניחוש שמא יאמר אין, אלא דחדא מיניהו אקשי ליה.
<h2>דף סג:</h2>
אלא על מנת שישתוק, כלומר מאי ע"מ שירצה דרישא ומציעתא פי' ע"מ שישתוק וה"ק מתניתין ע"מ שירצה אבא דהינו ע"מ שישתוק רצה האב דשתק מקודשת ואפילו מחה אחר כך, לא רצה האב כגון שלא שתק אלא צוח אינה מקודשת, מת האב הרי זו מקודשת פי' האומר ע"מ שירצה אבא ומת האב קודם ששמע הרי זו מקודשת דהא שתיק דלאו ע"מ שימחה קאמר דאם בעינן שישמע ולא ימחה אלא ע"מ שישתוק ומ"מ הא שתיק.
אימא סופא מת הבן מלמדין את האב לומר שאינו רוצה אמאי הא שתיק. פי' אפילו אמר אינה [רוצה] אמאי בטלין אותן קדושין דהא שתיק משעת למוד עד שעה שמחה וכיון ששתק בשעת שמיעה שוב אינו יכול לחזור בו ולמחות.
אלא דאמר לה ע"מ שלא ימחה אבא. פי' סופא ומציעתא באומר ע"מ שלא ימחה ורישא באומר ע"מ שלא ירצה ופי' ע"מ שיאמר אין.
ה"ג רישא בחד טעמא וסופא ומציעתא בחד טעמא, וכן גרש"י ז"ל וכן גרסת רוב הספרים והכי פירוש מתני' ודאי כולה לאו בחד טעמא היא והינו בע"מ שלא ימחה דא"כ אמאי אמר רצה האב מקודשת ניחוש שמא ימחה לבסוף ואע"פ שעכשו הוא רוצה וכיון שימחה לעולם הקדושין בטלין דהוה קום [ועשה ולא הוה תנאי דשב] ואל תעשה וכיון שעשה נתבטלו התנאין והוה כמאן דאמר הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ואמר כמה פעמים לא אתנם לך ולבסוף נתנם לה הרי זו מקודשת שהרי נתקיים תנאו וכיון שכן דמתניתין כולה לא איפשר למתניה בחד טעמא מוקמינן רישא בחד טעמא דהינו כדסלקא דעתין מעיקרא דהינו באומר ע"מ שיאמר אין והכי פי' דמתני' ע"מ שירצה אבא דהינו ע"מ שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת לא רצה האב כגון דלא אמר אין אלא ששתק אינה מקודשת גמורה אלא תלויה ועומדת עד שיאמר אין. והאומר ע"מ שלא ימחה אבא ומת האב קודם שמחה הרי זו מקודשת גמורה שזה כיון שמת לא ימחה בהן לעולם וכן האומר ע"מ שימחה אבא ומת הבן קודם ששמע אביו הקדושין מלמדין את האב לומר שאינו רוצה כדי שיהו הקדושין בטלין ולא תהא זקוקה ליבם.
אמר ר"ל ש"מ מדר' ינאי דחקינן ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ובחד תנא ולא מוקמינן בתרי תנאי ובחד טעמא. דמתניתין דהכא הוה מצינן לאוקמה בחד טעמא ובתרי תנאי והכי פירושא דכולה מתניתין מיירי באומר ע"מ שלא ירצה סתם ותנא דרישא סבר דמאי ע"מ שירצה פי' ע"מ שיאמר אין ותנא דסופא סבר דמאי ע"מ שירצה פי' ע"מ שלא ימחה, ואפי' הכי מוקמינן לה בתרי טעמי ובחד תנא ש"מ דעדיפא הא מהא.
רב יוסף אמר לעולם חד טעמא ומאי ע"מ שירצה דרישא פי' ע"מ שלא ימחה ואי קשיא לך רצה האב אמאי מקודשת ניחוש שמא ימחה לבסוף, מתניתין מיירי בשקבע זמן להמחאתו ואמר ע"מ שלא ימחה אבא מכאן ועד שלשים יום, רצה האב כגון שלא מחה קודם שלשים אינה מקודשת. והא דא"ר יוסף ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה אלא ה"ק ומאי ע"מ שירצה דהכא פי' ע"מ שלא ימחה.
אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס. נאמן ליתן גט משום דאמרינן זה ודאי יודע שבאותו גט תהא מותרת לכל העולם ואי לאו דברי ליה שהוא קדשה לא היה נותן לה גט לפי שאין אדם חוטא ולא לו. ואינו נאמן לכנוס אימר יצרו תקפו, דאמרינן לאו קושטא קאמר ומחמת יצרו שתוקפו הוא כונסה. ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס דאמרינן דזה ודאי קושטא קאמר דאי לאו קושטא הוא הוה ליה למיפחד מאביה שמא יאמר לו ברי לי שאין אתה המקדש אותה. ופריך תנן רצו אחד נותן גט ואחד כונס תיובתא דרב דאמר אינו נאמן לכנוס. וא"ת ומאי פירכא דאמר לך רב לעולם אינו נאמן לכנוס ומה טעם אמרו כאן נאמן לכנוס מחמת שחברו נתן לה גט והתירה לכל העולם. וי"ל דהכי קא פריך דאי לאו משום דסבירא לן דנאמן לכנוס אפילו באחד אף זה לא היה בדין להאמין בו מפני שזה שנתן לה גט לא נתנו לה על הודאי אלא על הספק ואע"פ שהוא יודע שלא קדשה הוא נותן לה גט דקאמר איהו מאי קא עבידנא דהא בגיטא דנא לא שרא לכולי עלמא דהא איכא אחר דאמר אני קדשתיה הלכך קשיא לרב דאמר אינו נאמן לכנוס.
תניא כותיה דרב אסי וכו' א"ר אסי הני שמעתתא דידי מרפסן איגרי וכו'. ולענין פסקא מסתברא דכיון דאיתינן בגמ' תניא כותיה דרב אסי והני שמעתתא דידי מרפסן איגרי (ו)הלכתא כותיה ונאמן אף לכנוס. וכך פסק הרב אלפסי ז"ל.
ורב חסדא אמר אחד זה ואחד זה אין סוקלין. פי' בין על מאמר האב בין על מאמר האם אין סוקלין שאם אמר האב קדשתי את בתי לראובן ושמעון ואיני יודע לאי זה מהם ובא אחד עליה אין סוקלין. א"נ כגון שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי שזה הוא מסופק מכל העולם ובא אחד עליה ואמר בריא לי שאינו זה אין סוקלין וכן האם.
ואזדא רב חסדא לטעמיה דא"ר חסדא בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וביאתו ביאה בתי זו בת שלש שנים ויום אחד וביאתה ביאה נאמן לקרבן פי' אם בשוגג נעשתה אותה ביאה נאמן הוא לחייבם קרבן חטאת, ואם במזיד אינו נאמן לחייבם מכות ועונשים.
<h2>דף סד.</h2>
מאי שנא רישא ומאי שנא סופא. פי' מאי שנא גבי קדשתיה וגרשתיה דאמרינן דנאמן ובלבד שתהא קטנה ומאי שנא גבי נשבית ופדיתיה דאינו נאמן בין בגדולה בין בקטנה. ומשני רישא בידו סופא לאו בידו, פי' רישא דקדשתיה וגרשתיה הוא בידו דמאי עביד לה פוסלה מן הכהונה הא בידו הוא לפי שיכול הוא לקדשה ולגרשה ונמצא פוסלה מן הכהונה אבל סופא דנשבית ופדיתיה לא בידו לפי שבמאמרו זה הוא פוסלה אף מן התרומה שאם תחזור לביתו אינה אוכלת בתרומה וזה אינו בידו דמאי עביד לה שתהא פסולה מלאכול בתרומה אף בחזרתה לביתו. וכי תימא בידו הוא (מיחת) [מיהת] להשיאה לישראל ואם יהיה לה ולד אסורה לאכול בתרומה לבית אביה, לאו מילתא היא לפי שהפסול מחמת מי הוא מחמת הולד והולד לאו בידו.
נימא מתניתין דלא כר' נתן דתניא בשעת קדושין [אמר] יש לי בנים. והיה מוחזק באחים אפילו יש לו אחים ידועים ובנים לא היו ידועים לו וכדי שלא תדאג מן האחין אמר לה שיש לו בנים ואם מת לא תהא זקוקה לאחיו, ובשעת מיתה אמר שאין לו בנים ונמצאת זקוקה לאחיו הידוע וכן אם היה מוחזק דאין לו בנים ואינו מוחזק באחין [אם יש] לו אם לאו ובשעת הקדושין אמר שאין לו אחים וחזר ואמר בשעת מיתה יש לו אחים נאמן להתיר, אע"פ שהיה מוחזק באחים נאמן להתיר ביש לי בנים או באין לי אחים לפי שאינו עוקר שום חזקה לגמרי דאע"פ שהיה מוחזק באחים הרי אינו אומר שאין לו אחים אלא שיש לו בנים ובמוחזק דאין לו בנים הרי אינו עוקר לומר שיש לו אלא מצד אחר מתירה לומר שאין לו אחים ולא שאנו צריכים בכך לדבריו כיון דאינו מוחזק בבנים אלא משום חזרתו דאמר יש לי אחים איצטריך ואינו נאמן לאסור אחר שעמדה בחזקת היתר לשוק על פיו דהוחזק ביש לו בנים במקום אחים או בשאין לו אחים במקום שאין לו בנים וסבירא לן השתא דמתני' בכי האי גונא מיירי ולצדדין קא תני יש לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה אחי ולית ליה בני, יש לי בנים נאמן במוחזק לן באחי ולא במוחזק לן בבני והינו דאיצטריך בהימנותיה באמר יש לי בנים דאי לא מוחזק לן באחי לישקול הימנותיה ולישדייה אחיזריה דמסתמא לא חיישינן לה. ואע"ג דבפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ד ע"א] גבי משנת האומר זה בני נאמן אמרינן למאי הלכתא לפטור את אשתו מן היבם ואקשינן תימא יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן, ופרקינן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, לאו למימרא דהא מתני' בדלית ליה אחי מיירי דא"כ נאמנותו בבנים למאי איצטריך הא שריא וקימא אלא משום דאקשינן דההיא מתני' דזה בני שלא לצורך נשנית דהא תנינא הא מתני' דהאומר יש לי בנים נאמן פרקינן דאיצטריכו תרויהו לגלויי חדא אחברתה דאי מהא הו"א דדוקא בדלית ליה אחי וצריכותא דמתני' משום אין לי אחים אינו נאמן ומיתורא דמתני' שמעינן דאפילו במוחזק לן דאית ליה אחי נאמן וכיון דאתינן להכי תרויהו במוחזק לן דאית ליה אחי ותנא הא לגלויי אאידך והא דנקט בבריתא אמר בשעת קדושין יש לי אחים לא צריכא דהוא הדין לר' בששתק בשעת קדושין ובשעת מיתה [אמר] יש לי בנים או אין לי אחים נאמן להתיר כעין משנתנו והא דנקט אמר בשעת קדושין לר' נתן איצטריך דאפילו הכי נאמן לחזור ולאסור ומתניתין רבי היא ולא ר' נתן.
<h2>דף סד:</h2>
והא דתניא זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו' פרש"י ז"ל כל שזמנו קבוע כגון פסח וסכות שהם ימים ידועים אבל האומר עד פני הקציר דברי הכל דאסור עד שיגיע בלחוד לפי שאין קציר ימים ידועים במספר שיש מקדים ויש מאחר לפיכך אין אדם יכול לקבוע זמן ליציאתו הלכך מאי עד פני דקאמר איהו הינו עד שיצא.
אמר אביי מחלוקת בשתי כתי בנות אבל בכת אחת דברי הכל גדולה גדולה ממש וקטנה קטנה ממש אמצעית שמה אית לה ואפילו הן מאה. ופריך אלא מעתה אמצעית שבכת שניה תשתרי דבשלמא אמצעית שבכת ראשונה בדין הוא שתאסר משום שהיא גדולה מן הקטנה שבכת ראשונה ומכל כת שניה אלא אמצעית שבכת שניה תשתרי כיון דשמא אית לה אבל אבבא דסופא אמצעית שבכת ראשונה שריא דההיא שמא אית לה אבל שבכת שניה אסירא כיון דקטנה היא יותר מכל אותן שבכת ראשונה קטנה קרו לה.
<h2>דף סה.</h2>
א"ר הונא והא פסח דככת אחת דמי ופליגי ומשני התם בלישנא בעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פיסחא ומ"ס עד פני הפסח עד דמפני פיסחא. ואיכא למימר דכיון דאתינן להכי תו לא מפכינן מתני' כדאפכינן לה אלא לעולם ר' מאיר אומר אסור עד שיגיע ור' יוסי אומר עד שיצא ובמשמעו' לישנא בלחוד פליגי ואע"ג דבריתא איפכא תניא דתניא זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד פני ר' מאיר אומר אסור עד שיצא ור' יוסי אומר אסור עד שיגיע מכל מקום מפכינן מתניתא מקמי מתניתין ולא מפכינן מתניתין מקמי מתניתא.
אלא אי איתמר הכי איתמר אמר שמואל מבקשין הימנו ליתן גט ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה לפי שכבר הודה שקדשה. ומדאמרינן כופין אותו ליתן כתובה ש"מ דארוסה יש לה כתובה דהא הכא בדלא כתב לה הוא, דאי בדכתב לה היכי אמר לא קדשתיך והרי כתובתה מוכחת עליו אלא ש"מ דבלא כתב לה עסיקינן ואפי' הכי אמרינן כופין אותו ליתן כתובה.
<h2>דף סה:</h2>
היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מציא אמרה אלו שני עבדי וזו חבילתי. כתב הראב"ד ז"ל דהא דאמרינן הכא דאית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי דוקא בשאין מכחישין זה את זה כגון שזה מעיד על יום אחד וזה מעיד על יום אחר שאיפשר לקיים את שתיהן כגון שגרשה זה וקדשה האחר אבל היכא דמכחישין זא"ז כגון ששניהם מעידין על יום אחד שאי איפשר לקיים את שתיהן אין חוששין לאותו עדות. ואין זה נכון דהא אמרינן בעלמא [כתובות כ"ב ע"ב] שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא דחוששין לאותו עדות ואע"פ שמכחישין זה את זה והכא נמי גבי דכל חד מיניהו שני כתי עדים איכא והרי הם שנים אומרים נתקדשה לזה ושנים אומרים לא נתקדשה לו הלכך אע"פ שמכחישין זא"ז חוששין לעדותן.0...
[מה שאין] כן בכתובה דאפי' לאחר מיתה גובה מן המטלטלין דאמרינן ביבמות [צ"ט ע"א] יש מוכר את אביו כדי להגבות כתובה לאמו כיצד ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ולהן בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה נמצא מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה ומוקי לה כר' מאיר וקמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה והא הכא דמקבל מתנה ד[כ]יתמי דמי ועדיף נמי מיתמי (דהיני) [דהינו] לקוחות כדמוכח בהנזקין [גיטין נ' ע"ב] ואפי' הכי אמר ר' מאיר מטלטלי משתעבדי לכתובה. והקשה הרמב"ן נ"ר לדבר זה מדאמרינן במסכת כתובות [פ' ע"ב] וחכמים אומרים פירות המחוברין שלה והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהן זכה ופרש"י ז"ל קדמה היא מחיים זכתה, ואם תאמר שאפילו מחיים אינן משועבדין לה מה תפיסה מועלת בהן. ועוד שנינו בפרק הכותב [שם פ"ד ע"א] מי שמת והניח אשה ובעל חוב והיו לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ופריש ר' יוחנן לכתובת אשה משום חנה. וי"ל דשלש מחלוקות בדבר דלרבנן אין ב"ד מגבין כתובה מן המטלטלין לא מחיים ולא לאחר מיתה אלא שאם תפסה מחיים תפסה ולר' טרפון אפילו לאחר מיתה מהניא לה תפיסה ור' מאיר סבר בין מחיים בין לאחר מיתה מטלטלי משתעבדי לכתובה.
התם לא קא מיחייבא לאחריני הכא קא מיחייבא לאחריני. פרש"י ז"ל שקרוביו אסורין בה וקרובותיה אסורות בו. ואין זה נכון דא"כ גר וגיורת שאין בו משום קרובים תהא הודאת בעל דין כמאה עדים. ויש מפרשים הכא קא מיחייבא לאחריני שבתחלה היתה מותרת לכל העולם ועכשו נאסרה להם. וגם זה אינו נכון לפי שאין לשון חב לאחרים אלא בדבר שיש לאחרים שיכות בו כגון מי שיש לו מלוה על קרקע של חברו והוא מכרו שלא קנה לפי שהוא חב לאחרים אבל הכא גבי אשה דלית לעלמא שיכות בה כלל אין לומר בשעה שהיא מתקדשת שהיא חבה לאחרים. ויש לפרש דה"ק הכא קא מיחייבא לאחריני שכל הבא עליה חייב מיתה משא"כ קודם שנתקדשה.
אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. פי' לפי שעד אחד נאמן בכל מקום. וא"ת ולאביי עד אחד מי מהימן והא אמרינן בפ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן ביום פלוני אינו נאמן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא רישא בידו סופא לאו בידו אלמא אינו נאמן אלא בשבידו. ועוד קשה מאותה דפ' הנזקין דהכא משמע דרבא לא פליג אדאביי מדאמר הכא אין דבר שבערוה פחות משנים הא במקום אחר שאינו ערוה עד אחד נאמן, והתם אמרינן ורבא אמר סופא כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי והדר אשכחיה ואמר ליה דכיון דלא אמר לו בראשונה אינו נאמן ורישא דאמר נאמן מיירי בדאשכחיה ואמר ליה בראשונה והוא בידו נאמן אלמא דלרבא כל היכא דאינו בידו אינו נאמן והכא משמע דנאמן. ותרת"ם ז"ל דהכא משום הכי מהימן משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא אבל אומר איני יודע אין העד נאמן והתם בשאמר איני יודע אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו מתוך שיכול לטמא. ורבא דמתרץ התם כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי וכו' כולה בשבידיו מוקי לה אבל הוציאן מידו לעולם אינו נאמן אלא בשותק ומדין שתיקה כהודאה דמיא. ואמר הרב ז"ל דהינו דאמרינן הכא אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק דסבר חזי לי בימי טומאתו, כלומר ולאו הודאה היא אלא הכחשה וכמי שמכחישו בפי' דמי קמ"ל ש"מ מהא דהאי דנאמן מדין הודאה הוא דנאמן.
ועוד ראיה [הביא] הרב ז"ל מהא דאמרינן ביבמות פרק האשה רבה [פ"ז ע"ב] עד אחד דמהימן מנא לן דתנן אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי אינו נאמן טעמא דאמר לא אכלתי הוא דאינו נאמן הא אישתיק מהימן, ודחינן התם ממאי משום דמהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. ואינו נכון משום דשמעתין משמע דלאו משום שתיקתו דבעל הוא דנאמן אלא משום נאמנותו של עד מדאמרינן הכא והלה שותק נאמן ואם איתה דמשום שתיקתו הוא דנאמן ליתני והלה שותק חייב כלומר דחייב קרבן. ועוד מדאמרינן לקמן בסמוך אשתו זנתה בעד אחד מהו ואמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ואם איתא דמשום הודאתו הוא דנאמן אפילו בדבר שבערוה למה לי שנים עדים דכיון דאודי הא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ועוד מעשה דההוא סמיא דאמר ליה שמואל אי מהימן לך אפקה ואי לא לא תפקה ופריש אביי מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלן הוא, ואם איתה דמשום נאמנותו דבעל נאמן אפילו הוא גזלן נאמן דהא אודי. ועוד דא"כ היכי מוכח אביי דעד אחד נאמן מעובדא דינאי דהא ינאי ליכא למימר ביה דשתיק ומשום שתיקתו הוא דנאמן דאדרבה הוא צוח וקטיל. ועוד דשמעתא דבפרק האשה רבה במסקנא משמע דמהימן אע"ג דלא שתיק דאמרינן אלא סברא הוא מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן ובא עד אחד ואמר בריא לי דשל שומן היא דמהימן, ודחי מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, אלמא דכל היכא דלא איתחזק איסורא אמרינן להתירא וגבי היתר דליכא למימר איתחזק היתירא ודאי מהימן דלא אמרינן בשום דוכתא איתחזק היתירא וכי הא דהכא ש"מ דאינו נאמן משום שתיקתו דבעל אלא משום נאמנותו של עד דקי"ל דעד אחד נאמן בכל מקום.
וא"ת קשיא מהא דגרסינן בפ' הנזקין [גיטין נ"ד ע"ב] דפריק רישא בידו סופא לאו בידו. י"ל דהתם טעמא דאינו נאמן אלא בשבידו משום דחזקת פועל שומר פעולתו ואינו מטמא טהרות שהוא עושה והיכא דהם בידו נאמן משום מגו אבל היכא דאינן בידו דליכא למימר מגו אינו נאמן משום חזקה דאית לן בגוה, ואם איתה דנטמאו בשעה שהחזירם לו היה לו לומר כן אבל בשאר מקומות דליכא חזקה ודאי עד אחד נאמן ואפילו בשאין בידו. לפיכך האומר לחברו נתנסך יינך עמנו בספינה מקום שאין הבעלים יודעים והלה שותק אינו נאמן משום דהך שתיקה לאו הודאה היא דהא אם אינו יודע אם נתנסך אם לאו הלכך האי דשתיק כאומר איני יודע [הוי] ואינו נאמן, וליתה להא דרת"ם ז"ל כדכתי'. והא דאמרינן בסנהדרין [ל' ע"א] הרי שבא ואמר אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם ושל מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין, והא הכא דאמר של מעשר שני הם וכל שאין בידו ליטלן אינו נאמן. י"ל דהתם לא קאמר אלא כמעיד ששמע מפי אחרים ולא שהוא יודע בודאי שכך הוא ואיכא למימר שמא האב שלא להשביע את בניו הוא דקאמר אבל אין הדבר כן. ומ"מ כשבידו ליטלן נאמן דהא הימניה כשהטמינם בפניו במקום שיכול הוא ליטלן.
והא דאמרינן הכא טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן, אי קשיא לך מנא ליה לאביי הא דמשום דמהימן הוא דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וי"ל דאביי לאו אשתיקה הוא דקפיד אלא אפילו אמר איני יודע נאמן וה"ק טעמא דאמר לא אכלתי הוא דפטור הא לא אמר לא אכלתי אלא דאישתיק או דאמר איני יודע נאמן דאם איתה דאשתיקה קפיד ליתני ואמר הלה איני יודע פטור וכל שכן אי אמר לא אכלתי. וא"ת א"כ אמאי דחינן התם משום דמהימן דילמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. יש לומר דההיא לאו אמתניתין דהאומר לחברו אכלת חלב וכו' קאי אלא אבריתא דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש ת"ל או הודע מכל מקום. וא"ת ואביי דהכא היכי מוכח ממתני' דעד אחד מהימן דהא אמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה [פ"ח ע"א] דמתניתין לאו משום נאמנותו הוא כדדיקינן התם ורישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא. וי"ל דאביי דדייק ממתני' דנאמן וחייב קרבן מוקי לה כר' מאיר דאמר בשנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי חייב הואיל והם נאמנים. הכא נמי כיון דעד אחד נאמן בשתיקה [חייב] קרבן. א"נ יש לומר דלעולם אליבא דרבנן דייקינן הכי דלרבנן שני עדים מקום שהם נאמנים בודאי אפילו בהכחשה נאמנין והתם משום הכי פטרי רבנן משום שאותן עדים אינן נאמנין ואליבא דההוא לישנא דאמר דמשום מגו מתרצינן ליה לדבוריה, כלומר מגו שאם היה רוצה הוא יכול לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ופטור מקרבן אף כשהוא שוגג פטור. וכיון שכן דאפילו רבנן אמרי דשני עדים בהכחשה נאמנין בכל מקום חוץ מההיא דיבמות אף בעד אחד בשתיקה אמרינן דנאמן, והא דאביי אפילו רבנן היא. והא דמקשה התם ביבמות רישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן משום דקא סבר דרישא רבנן היא ואליבא דההוא לישנא דאמר התם דמשום מגו לא מתרצינן ליה לדבוריה. הלכך אותן שני עדים נאמנין הן ואפילו הכי קא פטרי רבנן הלכך קשיא רישא דקא מחייבי.
<h2>דף סו.</h2>
הקים להם בציץ שבין עיניו וכו'. וא"ת והיאך מותר להקים להם בציץ שבין עיניו דאע"פ שבגדי כהונה מותר ללבשן בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מ"מ במדינה אסור והכא מדינה הוה. ותרצו בתוספות דציץ שאני דכתיב ביה [שמות כ"ח ל"ח] על מצחו תמיד דמשמע אפילו שלא בשעת העבודה ואפילו במדינה וכדאיתא בפ"ק דיומא [ז' ע"ב].
היכי דמי אי נימא דתרין אמרין אישתבאי ותרין אמרין לא אישתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. הקשה רש"י ז"ל מאי קושיא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ינאי אחזקת אבהתיה שהם עומדים בחזקת כשרים ותרץ הוא ז"ל דלא אמרינן אוקי אחזקתיה אלא במי שהפסול מעצמו [ולפיכך] יש לומר שאם באת אמיה דינאי לפני ב"ד ואמרה תרין אמרי אישתבאי ותרין אמרי לא אישתבאי בודאי אמרינן בה אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקת אבהתא שהיו עומדים בחזקת כשרים אבל עכשו שהיא לא באת לפני ב"ד אלא ינאי בנה שאין הפסול מחמתו ליכא למימר ביה אוקי ינאי אחזקת אבהתיה. ואין זה נכון מדאמרינן במסכת כתובות [כ"ו ע"א] הב"ע כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה דידיה קלא דבן גרושה הוא או בן חלוצה ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן מעליא הוא ואסקיניה ואתו בתרי ואמרי דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה בהאי דכהן מעליא הוא, ודכולי עלמא מצטרפין לעדות ובחוששין לזילותא דבי דינא קא מיפלגי ת"ק סבר חוששין לזילותא דבי דינא וכיון דאחתיניה תו לא מסקינן ליה ורבן שמעון בן גמליאל סבר אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה ובזילותא דבי דינא לא חישינן. אלמא דאי לאו משום זילותא דבי דינא מוקמינן ליה אחזקתיה ואע"פ שאין הפסול מחמתו, ופרש"י ז"ל התם במסכת כתובות... קשה לדבריו דהאי דאמרינן התם דאי לאו משום זילותא דבי דינא מוקמינן ליה אחזקתיה לאו אחזקת אבהתיה קאמר אלא אחזקת אותו עד שהעיד עליו דכהן מעליא הוא. ואין זה נכון דכל מקום שיש שתי כתי עדים שמכחישות זו את זו הלכה לה חזקה דכת ראשונה וכמי שלא היתה דמי ולית לה חזקה כלל. ויש מי שתרץ דמודיעים עיר שכבשה כרקום והך בחזקת פסולה היא עומדת וכדתנן [שם כ"ז ע"א] עיר שכבשה כרקום כל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות, והינו דלא אמרינן הכא אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקת אבהתה דאדרבה בחזקת פסולה היא עומדת. והא ליתה דא"כ מאי קא מייתי אביי ראיה מינה לעד אחד דמהימן דאפילו בדליכא עד כלל דינא הכי הוא דהא אמרינן דכל כהנות שנמצאו בתוכה פסולות.
ויש מי שפירש דכל תרי ותרי הוי ספיקא דאוריתא ובספיקא דאוריתא ליכא למימר אוקי אחזקה. ומסיעי' לי' להא פירוקא מדאמרי' בפ' האשה שנתארמלה [כ"ב ע"ב] שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא. ופריך מ"ש רישא ומ"ש סופא, [ואי אמרי'] דתרי ותרי לאו ספיקא דאורי' היא האי מאי קא בעי מאי שנא רישא ומאי שנא סופא דהדין נותן דרישא מוקמינן לה אחזקתה והיתה עומדת בחזקת פנויה סופא מוקמינן לה אחזקתה והיא בחזקת אשת איש. ועוד דגרסינן בפרק האשה רבה [צ"ב ע"א] מי שהלכו בעלה ובנה למדינת הים באו ואמרו לה מת בנך ואחר כך מת בעלך ונתיבמה ואחר כך אמרו לה חלוף הדברים תצא והולד ראשון ואחרון ממזר. ואמרינן עלה בגמ' היכי דמי אי דאיכא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ממזר ספק ממזר הוא, ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה מן הדין נפקא דהא בחזקת איסור ליבם הוה קימא דבן הוה ליה והולד ממזר גמור מאשת אח שלא במקום מצוה. ועוד דאמרינן התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא. ואקשינן מיכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי, ואם איתא הבא עליה בחטאת קאי הוה ליה למימר דהא בחזקת אשת איש מוקמת לה. אלא שמעינן מכל הני דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי איתתא אחזקתה אלא בתרומה דרבנן אבל בדאוריתא לא. ואינו מחוור דאדרבה לכאורה ביבמות [ל"א ע"א] אסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי מילתא אחזקה מידי דהוה אנכסי דבר שטיא כדאיתא התם. וכן אומר רבנו יצחק הזקן בעל התוספות ז"ל דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ומדינא מוקמינן מילתא אחזקתה בין לקולא בין לחומרא ובשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה מדאוריתא מוקמינן לה בחזקת פנויה וזרק לה גיטה שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה מדינא חולצת או מתיבמת ואם היה בעלה כהן מותרת לו אלא דאסרי לה רבנן וכי אמור רבנן דספיקא הוי הני מילי בשל תורה כגון גבי קדושין וכגון הא דינאי דפסלינן ליה בתרומה דאוריתא ובעבודה. והא דתניא שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואקשינן עלה מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ולא קאמר בחטאת דהא מוקמינן לה בחזקה דאשת איש, איכא למימר דלרוחא דמילתא קא פריך לומר דאפילו למאן דאית ליה בפ' ארבעה אחין (שם) דתרי ותרי ספיקא דאוריתא היא והא מפקינן לה מחזקתה מ"מ הבא עליה באשם תלוי קאי וכיון דאסיקנא דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא אפילו בחטאת נמי קימא. והא דאמרינן בפ' שני דכתובות [כ"ב ע"ב] שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה.0...
<h2>דף סו:</h2>
א"ר טרפון משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה. וא"ת והא לא דמי משל למתניתין דאלו משל קאמר דאע"פ שנודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה עבודתו כשרה שהתורה הכשירתה ואלו גבי מקוה אם נודע שהוא חסר בודאי בשעת הטבילה אפילו ר' טרפון מודה שהטהרות טמאות. ותרצו בעלי התוספות דהכא בדתרתי פליגי ר' טרפון ור' עקיבא בטהרות גרידי כגון ישראל שנטבל בתוכו או כלים ופליגי נמי בכהן שטבל במקוה זה ועבד שר' טרפון מטהר ומכשיר עבודתו ור' עקיבא פוסל ומשל דר' טרפון בקרבנות הללו שיהו כשרין ואפילו אתה בא לחסרו למפרע דהוה ליה כעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שבן גרושה או בן חלוצה הוא שעבודתו כשרה.
<h2>דף סז.</h2>
מי סברת מתני' ר' יוסי היא מתני' ר' יהודה היא וכו'. והא דאמרינן הכא מתני' ר' יהודה היא לאו למימרא דסתם מתני' ר' יהודה היא דהא ר' יהודה סבר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין וממתניתין שמעינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין מדתנן כל מקום שיש קדושין ויש עברה הולד הולך אחר הפגום ומפרש כיצד כגון ישראל שנשא ממזרת. אלא הכי קאמ' מתניתין דאמ' דכל היכא דיש קדושין ואין עברה הולד הולך אחר הזכר ולא קשיא ליה מגר שנשא ממזרת דהולד הולך אחר הפגום הוא אליבא דר' יהודה דאמר דגר שנשא ממזרת יש קדושין ויש עברה הוא והינו דהולד הולך אחר הפגום.
ופריך ונתנייה. פי' וניתנייה בסופא דקא תני מקום שיש קדושין ויש עברה ופריק תנא כל מקום דסופא לאיתוייה. וא"ת ואמאי לא פריך הכא וניתנייה בהדיא וכדפריך לקמן. יש לתרץ משום דלא איצטריך למיתנייה דהיכי ליתני גר שנשא גיורת כיון דקאתני נתינה לישראל לא איצטריכא ליה.
<h2>דף סז:</h2>
ולטעמיך לר' יהודה אי זו זו דסופא למה לי. וא"ת מאי קושיא דילמא איצטריך למעוטי המחזיר גרושתו משנשאת שיש קדושין ויש עברה ואין הולד הולך אחר הפגום אלא כשר גמור הוי וכדאמרינן בעלמא [לקמן ע"ז ע"א] היא תועבה ואין בניה תועבין. וי"ל דההוא לא איצטריך למעוטי לפי שאותן נשואין אינן אסורין אלא לאדם אחד בלבד לפי שהיא גרושתו אבל שאר בני אדם מותרת היא להם הלכך יש קדושין ואין עברה היא לגבי דכולי עלמא.
אלא בעמוני שנשא מצרית דאי זכר הוי וכו'. וא"ת ולוקמה במצרי שני שנשא מצרית ראשונה. י"ל דכיון דקאתני באומות בשתי אומות במשמע ולא באומה אחת ואע"פ ששניהם פגומין.
ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה הא דיעבד. פי' אי כתב רחמנא לא יקח את אשת אביו הו"א דלאו הוא בלחוד לומר שאם ישאנה יהא עובר על לאו דלא יקח אבל קדושין תופסין בה וכלא[ו] דאלמנה וגרושה לא יקח דפירושו לאו אבל תפסי בה קדושין ואתא והלכה והיתה לאיש אחר דדיקינן מיניה לאחר ולא לבן לומר שאין קדושין תופסין בה.
<h2>דף סח.</h2>
מה יבמה שהיא בלאו ולא תפסי בה קדושי חייבי כריתות ומיתות ב"ד לכש"כ דלא תפסי בה קדושי. וא"ת והא דאמרינן דיבמה היא בלאו ולא תפסי בה קדושי אליבא דמאן אילימא אליבא דרב דאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לאיש זר א"כ נהי דלא תפסי קדושי חייבי לאוין מנא לן דהא ליכא בה אליבא דרב אלא משום דיבמה יבא עליה יבמה ולא זר והוה ליה לאו הבא מכלל עשה והוא עשה, ולשמואל דאמר קדושין תופסין בה לאו הוא דאיכא אבל אין קדושין מנ"ל, ויש לומר דהאי אליבא דרב הוא ואע"ג דלאו הבא מכלל עשה [עשה], מ"מ חייבי לאוין קרינן ליה.
<h2>דף סח:</h2>
אשכחן שפחה נכרית מנא לן. הגרש"י אמר קרא לא תתחתן (אפירוש) [ופירש] לא יהא לך חיתון בהם, כלומר שאין קדושין תופסין בהם, אשכחן דלא תפסי בה קדושין ולדה כמותה מנא לן דאמר קרא כי יסיר וכו'. ואין זה נכון דאמרינן בעלמא [יבמות ע"ו ע"א] בגיותן הוא (דאית) [דלית] להו חתנות ובגירותן הוא דקיימי בלאו דלא תתחתן בם. והגרסא הנכונה אשכחן שפחה דלא תפסי בה קדושי וולדה כמותה נכרית מנא לן פי' מנא לן דולדה כמוה ולא תפסי בה קדושי, אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה ש"מ דולדה כמוה וכיון שכן ש"מ נמי דלא תפסי בה קדושי. ולפי גרסא זו כיון דאשכחן גבי שפחה דולדה כמוה מדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ש"מ דאין קדושין תופסין בה ואין אנו צריכין לדרשא דשבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי. פרש"י ז"ל דאבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק רחמנא בתך לא תתן לבנו כי יסיר חתנך את בנך מאחרי דהינו בן בתך, דליכא לפרושי דאבתו לא תקח לבנך קאי דא"כ הוה ליה למכתב כי תסיר, וליכא לפרושי נמי דחשש שחששה תורה אבתך הוא דא"כ הוה ליה למכתב כי יסיר את בתך מאי את בנך ש"מ דבבן בתך הכתוב מדבר. ואין זה מחוור דא"כ היכי אמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דהיא היא ומאי שמע מינה איכא בהא. ויש לפרש וכן הנכון דקרא כי יסיר אבתו לא תקח לבנך קאי. וכי תימא כי תסיר מיבעי ליה ה"ק כי יסיר חותן של בתך את בנך מאחרי ואבנך ממש הקפידה תורה ולא אבן בנך לפי שבנך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה, ואמר רבינא ש"מ בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, פי' מכיון [דאמרי' דק]רא דלא יסיר אבתו לא תקח לבנך קאי ולא אבתך לא תתן לבנו ש"מ דטעמא משום דאין הקפידה בבתו בלבד אלא אף בבן בתו והינו דלא הקפידה עליו תורה בפירוש דהיכי לימא לימא כי יסיר את בנך ואת בתך מאחרי ודילמא אף בבן בתו הקפידה תורה.
נהי דכשר לא הוי ממזר נמי לא הוי ישראל פסול מקרי. וא"ת מנא ליה הא דילמא אע"ג דאמר רבינא לא הוי גוי אפילו הכי הוי ישראל ממזר דהא מילתא דנהיגא היא. וי"ל דה"ק נהי דכשר לא הוי וממזר נמי לא הוי כדשמ[עינן] ליה לרבינא בשאר דוכתי דסבירא ליה הכי, ישראל פסול מקרי.
<h2>דף סט.</h2>
אלא לאו ש"מ לכתחלה קאמר ש"מ. וא"ת מאי שנא ממזר דלאו מיחייב בלאו דלא יהיה קדש ומותר בשפחה ומיחייב בלאו דחתון ואסור בגויה ומאי שנא משוחרר שאסור אף בלאו דלא יהיה קדש שהרי אסור בשפחה וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי"ד ע"ב]. ותרת"ם ז"ל דכל היכא דאמר רחמנא לאו גרידא ממזר אסור אבל הכא שאני דלא אמר רחמנא לא תנסיב שפחה אלא לא יהיה קדש פרט לזה שהוא קדש ועומד שהרי יצירתו בעבירה אבל עבד אין יצירתו בעבירה.
מתני'. כהני ולויי פרש"י ז"ל מאותן לויים דלא חזו לעבודה [הוו] הני [דקתני] מתני', מאותן שנקצצו בהונות ידיהם כשאמר להם נבוכדנצר שירו לנו משיר ציון כדאיתא במדרש [מדרש תהלים קל"ז] אבל מן הראויין לעבודה לא עלו כדכתיב [עזרא ח' ט"ו] ומבני לוי לא מצאתי שם ואין [דברים הללו] נכונים וכי תעלה על דעתך שבנו הבית והקריבו קרבנות בלא שיר בין בפה בין בכלי אלא מתחלה עלו במעלה ראשונה לויים דכתיב [שם ח' ל"ג] הלויים בני ישוע וגומ' ושם כתוב [שם ז' ז'] משוררים ושוערים, וביסוד מעלה של עזרא לא מצא שם לויים [ושלח לבבל] ושלחו לו מהם דכתיב [שם ח' י"ח] ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי ואחיו שמנה עשר וגמר הענין והכל מפורש בכתובים.
גירי וחרורי ממזירי ונתיני ואסופי מותרין לבא זה בזה. למאי דא"ר טרפון הוא הדין נמי לעבדים בממזרים ולא תנא חרורי אלא משום שאר השנויין במשנה דאסירי בעבדי ועוד דיוחסין שעלו מבבל (נטל) [כייל] ואזיל ומפרש. ואיכא למידק היאך הם מותרין לבא בנתיני והא אמרינן ביבמות [ע"ו ע"א] דבגיותן לית להו חתנות ובגירותן הוא דאית להו חתנות ונתינים חייבין עליהם משום לא תתחתן וא"כ היאך אלו מותרין בהם ועל כרחך חייבין הם בלאו דחתון דאי לא לשתרו נמי בגוים ועבדים. וי"ל בכל לאוי דפסולי יוחסין לא מחייבי כי היכי דלא מחייבי בלאו דלא יבא ממזר דלא מיקרו קהל ולא חשש הכתוב ליחס הפסולין והא דאסירי בגוים ועבדים משום דכתיב בתך לא תתן לבנו וגו' כי יסיר את בנך מאחרי והני נמי בכלל ישראל נינהו ואסור שמא יסיר לבו לע"ז ובלאו דלא יהיה קדש נמי מחייבי דכיון שאינן חייבין בכל המצות סורן רע ואית בהו שמא יסיר ומצינו שהשוה הכתוב גוי ועבד בכל מקום של יוחסין שהרי אינן בתורת קדושין וגירושין ומשום הכי ליתנהו בחתון, ואי קשיא והא אמרינן ביבמות [ע"ח ע"ב] דדויד גזר על הנתינים ופרשנו שם שגזר עליהם עבדות וא"כ היאך מותרין לבא באלו שהרי כולן חוץ מממזרים אסורים בעבדים, ואיכא למימר כי גזור רבנן בכשרים אבל בפסולין לא גזור לפיכך כל אלו שהן פסולין לא אסרו עליהן הנתינים מחמת עבדות ודכותה איתא התם [בפרק הערל].
<h2>דף ע:</h2>
גמ'. הכי אמר שמואל כל דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא. פי' משום דלא אשתייר מיניהו חד והעבדים קורין עצמן בשמן, ממעשה דהורדוס בריש פרק השותפין שרצו [ב"ב ג' ע"ב] ואיכא דקשיא ליה והא אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור וכן המתיאש מעבדו כדאיתא בפרק השולח [גיטין ל"ח ע"א] והני נמי בודאי נתיאשו מהם בעלים משעה שמלכו, וניחא ליה שמא לא נתיאשו שהיו סבורין שתבא השעה שיחזור מלכותם וישתעבדו בהם שמצויין הם בעלי זרוע ליפול. ואחרים אמרו משום שיורשיהם של בני חשמונאי אינן ידועים כאן שהן הרגו כל מי שהוא ידוע להם ושמא יש קטן במדינת הים שאינו מתיאש או גדול שלא נתיאש שאינו יודע בהם לפיכך פסולין והעמידום בחזקתן עד שידוע לך שנשתחררו. ולי נראה דהנך אמוראי לא סבירא להו כשמואל במפקיר ומתיאש מעבדו, דקי"ל צריך גט שחרור וכי אמר שמואל כל דאמר מבי חשמונאי קא אתינא עבדא הוא לאו למפסלינהו אלא לומר שאינן כהנים אלא עבדי כהנים הן. ואי קשיא הרי אמרו [יבמות מ"ה ע"א] גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ושמואל הוא דסבר הכי וא"כ למה פסלום הרי נשאו בנות ישראל משמלכו. לא קשיא שאי איפשר שאין בהם אחד שנשא אשה כיוצא בו מקרובותיו ונמצא שנטמעו בהם עבדים ועיסה כיוצא בזו אסורה לבא בקהל, ולא עוד אלא דאפשר דרוביהו נמי נשאו כיוצא בהן ומשעה שפסקו מלכותן לא רצו ישראל לידבק בהם.
<h2>דף עא.</h2>
הא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק, משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל ופסול עבדות קרי טומאה ופסול כהונה קרי רחוק כדאמרי' [עדיות פ"ח מ"ב] ורחקוה בני משפחתה, הכהני' שומעין לרחק אבל לא לקרב [שם מ"ג] אבל פסול ממזרו' ונתינות הא איפסיק הלכתא כר' יוסי דאמר שהם טהורים לעתיד לבא ומשמע אפי' בידועים דאלו באותן שנטמעו השתא נמי טהורין הן שאפילו היודעין בהן אינן מעידין בהן לפי שהן טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא דר' מאיר ור' יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל וממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא פלוגתא אחריתי [בידועים] והיינו נמי דמקשינן ומתרצינן וישב ממזר באשדוד. וא"ת וכי מצות לא יבא תבטל, לא תתעקר, אלא נוהגת היא כל ימי המשיח [אלא] הוראת שעה לממזרים שהיו בדורות שיכשרו וכן יש לומר בנתיני שלא אמרו אלא באותן שנתערבו בישראל אבל נתינים עצמן באיסורן עומדין כדאמרינן ביבמות [ע"ט ע"ב] חלק מזבח מי יתיר. א"נ התם ה"ק כיון שיש בהם חלק למזבח אין בנו כח להפקיעו עד שיפקיענו הקב"ה על פי נביא לימות המשיח וכן עיקר. והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל אמר שאליהו בא ומפריש ואחר כך הם נטהרין כדאמרינן בעלמא [סנהדרין צ"א ע"ב] עומדין במומן ואחר כך מתרפאין. והרחמן יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא ונראה.
